אם יש ארץ אחת שלא צריכה להביט לאחור כדי לחפש שורשים אנולוגיים ומסורת של יין, זוהי ניו זילנד. בניגוד למנהיגים האחרים של עולם היין החדש, אשר יכולים להתהדר במוניטין כלשהם שרכשו במהלך המאה האחרונה, הרי ניו זילנד היא ארץ בלי שום עבר של יין! ועדה ממשלתית שהתכנסה בניו זילנד אחרי מלחמת העולם השניה קבעה כי המשקאות המיוצרים שם תחת השם "יין" היו זוכים בארצות אחרות להגדרה "משקה שאינו ראוי לשתייה". כדי ליצור יינות ראויים לשמם, נאלצו הייננים המקומיים לפתוח דף חדש לחלוטין - להתחיל מבראשית. כך נולד סוביניון בלאן
ניו-זילנדי. הלבן התוקפני, המסעיר, המענג עד אימה. היין הלבן המעניין ביותר שידענו זה שנים רבות. זהו יין שטעמו כה מודרני, עד שנדמה כאילו יוצר מזן חדש לחלוטין של ענבים, שעד כה לא הוכן ממנו שום יין. היום נוהה כל העולם לניו זילנד כדי לברר איך לכל הרוחות אפשר בכלל לייצר יין כזה. וכך באורח פלא, הופך הברווזון המכוער והטירון בזירת היין, לברבור המחוזר ביותר בקרב להקת הברבורים של העולם החדש. רוצים לראות מה זה תעשיית היין המודרנית? לכו לניו זילנד.
קצת הסטוריה
הבריטים נטעו גפנים בניו זילנד כשהגיעו לשם במאה ,19 כמו שעשו באוסטרליה, אבל האקלים הניו זילנדי לא ממש שיתוף פעולה, בעיקר באי הצפוני. חם שם, ולח מאוד והכי הרבה גשם יורד בסתיו, בדיוק בזמן שצריך לבצור את הענבים. ועוד בעייה - ניו זילנד הוא המקום המרוחק ביותר על פני הגלובוס מיבשת אירופה.
הניתוק הוא גדול ולכן המוטיבציה לעשות יין על פי הסטנדרטים המקובלים באירופה היתה מינימלית. לבידודם של צמד האיים היתה השלכה נוספת וקטלנית. התנועות המתנגדות לצריכת אלכוהול שגשגו בניו זילנד יותר מאשר בכל מקום אחר על פני הגלובוס. בשנת 1919 הצליחו המתנגדים להגיע לאיסור כמעט טוטאלי של צריכת
אלכוהול, ומאז המשיכו לנהל קרב יעיל למדי נגד יצרני היין וצרכניו. רק בשנת 1976 הותר ליקבים למכור יין ישירות לצרכנים. רק בשנת 1979 נפתח כאן בר היין ראשון, רק בשנת 1990 קיבלו המרכולים רשיון למכירת יין. העשור האחרון מסמן פרידה
סופית של ניו זילנד מן העבר הקולוניאלי והפוריטני. אבל אין רע בלי טוב - יתכן שדווקא בגלל שמסורת היין המקומית כה עלובה, העתיד נראה כל כך פתוח, אופטימי ומלא אפשרויות.
למה אנחנו אוהבים אותה?
משום שהטעמים כה עזים, ראשוניים וחסרי בושה: סוביניון רוטט, שרדונה מלא עוצמה, ריזלינג ניחוחי - כולם יינות ייחודיים, מקוריים ואיכותיים ביותר.
מהו מה?
רוב היקבים והכרמים הגדולים נמצאים באי הצפוני, אבל באי הדרומי מייצרים את היין המפורסם ביותר - סוביניון בלאן מחבל .Malborough
האי הצפוני: רוב הכרמים מתרכזים באזורים החמים הלחים, סביב שהוא יותר יבש ויותר חם - Waiheke אוקלנד הבירה. אבל אזור מרבד של כרמים המפיקים ים של Gisborne .מצויין לאדומים הם ככל Hawkes Bay שרדונה עסיסי ורך. היינות האדומים של הנראה האדומים הטובים ביותר המיוצרים בארץ זו, אך גם היינות
אזור - Martinborough הלבנים שלהם טובים. כדאי להזכיר גם את .Wellington יין קטן אך איכותי לייד האי הדרומי: כאמור, המקום החשוב ביותר לייצור יין הוא חב
מרלבורו, אבל יינות לבנים טובים מגיעים גם מאזורים אחרים, Otago .-ו Nelson,Cantebury פחות ידועים כמו
היינות
סוביניון בלאן - הכוכב הניו-זילנדי הגדול. נחשולים של גרגירי פלפל ירוקים, ענבי שועל וליים - טעמים שעושים זיקוקי די נור בפה. שרדונה - רך ושמנתי באופן מפתיע, זה שמגיע מהוקס ביי - כמעט סירופי. ריזלינג - יין מבושם להפליא, עם גוף מלא,
שפע פרי ומתיקות קלילה. מרלו - לא קל לגדל אדומים בניו זילנד, אך המרלו מצליח להבשיל ולספק מלוא הפה של שזיפים ושוקולד. קברנה - יכול להיות טוב, אבל לעיתים קרובות מדי, בעל אופי עשבי ירוק מדי. פינו נואר - די חיוור, אך באי הדרומי מצליחים לפעמים להגיע לתוצאות מרשימות. מבעבעים - הניו זילנדים מייצרים יין מבעבע מדהים, על פי שיטת שמפן ומענבים המקובלים בחבל שמפן. העתיד יינות ניו זילנדיים הם די יקרים. היינות שהטביעו את חותמם בשוק העולמי הם הסוביניון
בלאן, כמובן, וגם השרדונה והמבעבעים. הביקוש לאדומים מעולם לא היה גדול במיוחד, כי איכותם בלתי צפויה על פי אמות המידה של העולם החדש. על כן התחזית היא שהלבנים ימשיכו לשגשג והאדומים ימשיכו להיאבק.
כתבה זו היא הפרק החמישי מתוך שיטת עשרת השלבים של אוז קלארק. |
