כנהוג לרוב בימות הקיץ, יש לי הרבה פחות חשק לאכול ואם כבר אני אוכלת אז זה בדרך כלל מסתכם בפעם אחת ביום (אך אותה הפעם הבודדת, הן מבחינת הכמות והן מבחינת האיכות שאני ממלאת את עצמי בה, יכולה להחזיק אדם נורמאלי לפחות שבוע). דבר נוסף שמאוד מאפיין את הקיץ בשבילי הוא שפע של פירות וארוחות ליליות דשנות, אותם לילות מלאי יתושים וחוסר נחת שמתמלאים בצלחות גדושות של "פינוקים" שמפנקים אותי ואת השף, על חשבון יציאות לבילויים שהתאדו מחיינו מאז שעברנו ליפו ונגנב לנו האופנוע.

עכשיו אני נזכרת שאכלתי גם קצת אוייסטרים ופיתה בסטייק ופתאום אני מבינה שלמרות ההרגשה שלי שלא היה לי זמן לאכול ולמרות שממש רזיתי בצורה שאי אפשר להסביר אותה לפי חוקי ההיגיון, מסתבר שאכלתי דיי הרבה ומהכול.

את ארוחת החג אכלתי בקיבוץ גבעת חיים, אצל המשפחה האשכנטוזית של השף שלי. הייתה קצת אגדה, כבד קצוץ מעלף, מרק קניידלך ביתי, גפילטה פיש קנוי ונפלא, עוף כל כך טעים שהיה לי ממש לא נעים לקחת עוד ועוד ועוד חתיכה ועוד מיני מאכלים "אשכנזיים" כמו כרובית ברוטב שמנת פטריות, סלטים מכל מיני צבעים, דג בתנור ותפוחי אדמה קטנים וחמודים אפויים וזהובים. אבל כל זה היה כלום לעומת סשן הקינוחים שהגיעה אחרי הצגת הגדליה שהמשפחה מפיקה כל שנה. היו שם עוגיות קוקוס, עוגת מרנג, עוגת גלידה, עוגת תותים בשמנת ועוד 2 עוגות נוספות שעד היום צר לי שלא טעמתי. חושבים שכאן זה נגמר? לא ולא. כשחזרנו עם השף הביתה, אכלתי קערה ענקית של תותים עם יוגורט וגרנולה בתור פיצוי על כל מה שלא הספקתי לטעום בארוחת החג.

ביום שישי בצהריים הלכנו עם השף להסתובב בכרם התחמנים ומתוך שעמום ישר כווננו לאכילה אז עצרנו ב"המנזר" שתינו בירת דוול החזקה, אכלנו ברוסקטה מעלפת, ריזוטו פיצי עם מולים, צלע לבן בצורת שניצל וקינחנו עם צ'ייסרים של בושמילס. בבית אני לא יודעת מה בדיוק קרה אבל בישלתי 22 פלמני (כיסוני בצק רוסיים עם בשר) וטיגנתי אותם על מחבט ואז ירדתי להביא לי מעדן שוקולד ובמבה ממולאת בחלווה ובלילה אכלתי צלחת ענקית של מרק בורשט עם בשר ובלעתי חצי חפיסת שוקולד עם אגוזים שהביא לי השף אחרי העבודה.

מהי העבודה המושלמת ביותר עבור הגזרה? הרי שכאשר עבדתי בתור פקידה, הלחץ החברתי תמיד גרר אותי או לסחוב קופסאות אוכל מהבית או לאכול במסעדות בסביבה, כאשר עבדתי בהייטק בחירת המסעדה לארוחת הצהריים היה הדבר הכי חשוב ביום העבודה (מה שניפח אותי למימדים שלא הכרתי עד אז), כאשר עבדתי במאפיית בוטיק צרפתית, כיוון שאני לא מעריצה גדולה של מתוק, תמיד מצאתי מלא דברי מאפה מלוחים שמאוד אהבתי וכאשר עבדתי מהבית, נשנוש בלתי פוסק היה עניין שבשגרה. התשובה לשאלה הזאת היא לא קלה כי על מנת שאני אהיה רזה בלב, בגוף, בתת מודע ובנשמה הדבר היחיד שעולי לי לראש היא עבודה בחדר כושר.

למה אנחנו כל כך נהנים להאכיל אנשים שלא רעבים ולמה אנחנו תמיד נוטים לדחוף אוכל בתור פתרון למחלה/מצב רוח רע/ הרגשה לא נעימה? ויותר חשוב מזה, האם לאוכל באמת יש משקל כה משמעותי בחיי שברגע שהוא יצא מהתמונה, החיים איבדו את המשמעות והזוגיות נכנסה מצב של PAUSE?

ביום שני התקבלתי למשימה עיתונאית אמיתי ראשונה וחייתי על אדים מרוב אושר על כך שאחרי 3 שנים מישהו הסכים סוף סוף לתת צ'אנס ליכולות הכתיבה שלי. אחרי הצהריים כשהרגשתי שאני עוד שנייה מאבדת את ההכרה מעוצמת ההתרגשות ומהוואקום שנוצר אצלי בתוך בבטן, דחפתי קופסת קוטג' שבזכותה שרדתי עד הערב, אז הלכתי עם חברתי דריה להופעה ב"קונטיינר" שלוותה ב-2 בקבוקי קאווה וסלט תמנון חם וחריף יתר על המידה.

מתכון פשוט ומיוחד שיביא אליכם הרבה מעריצים חדשים!

אז כמו שאתם רואים, זה התחיל במלוא המרץ וכרגיל דהה במשך השבוע והתנדף כלא היה בסיומו וזה מעורר אצלי מחשבה, למה תחילתו של קיץ, שבוע, חודש, שנה, גיל חדש אני נחושה בדעתי ולמה הנחישות הזאת לא עובדת אחר כך?

בפוסט הקודם הזכרתי את הביקור שלי ב"דה וינצ'י" שברעננה. מכיוון שמדובר במקום שנפתח עם קונספט ייחודי שנקרא "פיצה בר" ומכיוון שהמקום הוא כה בתולי, חדש ומקורי שעד כה אף אחד לא כתב עליו, תרשו לי לנצל את הבמה שיש לי כאן על מנת להביא לכם את הבשורה החמה על האיכות האלכוהול-איטלקית שמסתתרת ברחוב הסדנא 6 באזור התעשייה של רעננה, מאחורי דלתות העץ של פיצה בר "דה וינצ'י".