בכל זאת מאנטה ריי: גם אחרי 20 שנה נשמר כאן קסם

כמה מוזר שהגענו למאנטה ריי, מ-1 ועד "בוא'נה יא בומר, איך בכלל ידעת שהמקום הזה עדיין קיים"? כי זה הכי מקום של פעם. נכון, היו תקופות שזאת הייתה מסעדה נחשבת שמאוד אהבנו. יש אפילו חיבור רגשי. ביום של החתונה שלנו קרן לקחה אותי לשם לאכול ארוחת בוקר. רק שמאז עברו 22 שנה ונרשמה… התרחקות. בעשור האחרון לא היינו שם אפילו פעם אחת. בחמש השנים האחרונות לא חושב ששמעתי את השם בכלל.

ואז פתאום השם עלה באיזו שיחה. הכי סתמי שיש ובלי שום הקשר רלוונטי. סתם אזכור אגבי וציון עובדה היסטורית. ומשהו קרה. תקראו לזה טריגר. תקראו לזה התקף נוסטלגיה. בפועל כבר חודש אני מסתובב עם דודא למרפסת של המאנטה ריי. והייתה התלבטות כי הנסיון מלמד שלעיתים קרובות מדי, הפער בין הזיכרון לבין המציאות עלול לכאוב וששינוי הוא לא תמיד לטובה.

החלק הטוב בארוחה. המאזטים של מאנטה ריי (צילום: יחסי ציבור)

הבשורות הטובות הן, כמאמר המשוררת, שבחוף צ'רלס קלור כמו מאומה לא קרה. אותה האווירה וגם אותה התפאורה. כלומר אם לא לוקחים בחשבון את הגיהנום התנועתי המכונה "הכניסה ליפו". ואת הקיוסק הצמוד שהופך בשעות הערב למועדון טכנו שמפוצץ בבאסים את כל האזור. ואת ההודעה המוקלטת, בכמה שפות, שמודיעה שתחנת ההצלה סגורה ואין להיכנס למים. אבל במאנטה ריי עצמה שום דבר לא השתנה. הכל בדיוק כמו שהשארנו. אותו חלל אפלולי בפנים. ואותה מרפסת. ה-מרפסת. כנראה אחת מפיסות הנדל"ן הקולינרי הכי מושלמות בעיר.

לא שיש כזאת תחרות. אין דרך קלה להגיד את זה – חוף הים של תל אביב הוא כישלון ענק כשזה מגיע לאוכל. די מדהים שבעיר עם רצועת חוף כל כך ארוכה, אפשר לספור על יד אחת את מספר מסעדות החוף הסבירות פלוס. כאילו יש חוק עזר עירוני שקובע שאם אתה רוצה לאכול עם בריזה נעימה ונוף לשקיעה, אתה מחוייב לשבת על כיסא פלסטיק ולהזמין טוסט גבינה במחיר מופקע עם נגיעות חול מלמעלה. טוב, אולי הגזמתי. יש גם שניצלונים.

אבל אנחנו במרפסת של מאנטה ריי. וגם אחרי 20 שנה עדיין נשמר כאן הקסם. ועדיין מדובר בלוקיישן המושלם. הכי ללכת בלי ולהרגיש עם. אתה נהנה מכל הבונוסים של הים – שקיעה, בריזה, רעש של גלים, גברים בבגדי ים קטנים שעושים ספורט – ובלי כל הקטע של תנאי השטח. האפקט של זה מיידי. עוד לפני שפתחנו תפריט היה קשה למחוק את החיוך, למרות שיש מצב שזה קשור גם למרגריטות המוצלחות ששתינו. הגיע הזמן לגלות האם האוכל מצליח לעמוד באותם סטנדרטים.

התחלנו עם מנה שנקראת שרימפס וקלאמרי כבושים. שם יותר מדויק היה "טעם של פעם", וזה נאמר באופן הכי חיובי שאפשר. זאת מנה שהיא ילד האהבה של שרימפ קוקטייל וסלט תפוחי אדמה. שרימפס וקלמרי מצוינים שמוגשים במין מבנה סלטי עם צ'ילי ועם חתיכות תפוח אדמה. ואז אתה נותן ביס ומגלה שזאת בכלל מנה קרה. ולמרות שזה טעים מאוד קשה שלא להבחין בארומת הניינטיז שעולה מהמנה.

הסשימי אינטיאס על עדשים נתן אפקט דומה, מכיוון קצת שונה. הסשימי היה טוב ומטופל נכון, בלי המון רעשים או התחכמויות אבל הוא ישב על מצע לא פרופורציונלי של עדשים שחורות שדאגו להסתיר אותו. זה היה נעים, אבל הרגיש כמו פעם, כשהיו מסתירים את הדג הנא כדי לא להפחיד את הלקוחות.

ואז הגיעו המאזטים. למי שלא מכיר, זה תמיד היה חלק מרכזי בארוחה במאנטה ריי. מגש עם צלוחיות קטנות שמביא המלצר וממנו אפשר לבחור מה שרוצים. בזיכרון שלי זה היה תמיד מה שהפך את הארוחה שם ליקרה כל כך. אבל מסתבר שדברים משתנים (או שהזיכרון כבר לא מה שהיה פעם): במחיר של 22-25 ₪ לצלוחית, במצב העניינים הנוכחי בעיר, מדובר בעסקה לא רעה בכלל. שילמתי כבר פי שתיים ופי שלוש על מנות לא הרבה יותר גדולות.

המנות עצמן הפתיעו לטובה והיו החלק הכי מוצלח בארוחה. זה התחיל בטרטר דג בפיסטוק, שהיה כיף מתמשך של טעמים ומרקמים, המשיך במנת תמנון עם עדשים לבנות שהצליחה להימלט מכל המוקשים האפשרים (תמנון לא צמיגי, עדשים משתלטות) והגיע לשיא בסביצ'ה בורי. הטיפול החכם בדג נתן לו מרקם בשרני כמו של עוף, והתיבול המוצלח, שבמרכזו בצל אדום וירוק יצר סוג של שווארמה דג כמעט מושלמת. מנה לא פחות מאדירה שכיף לאכול עם הפוקצ'ה הנהדרת (ואחרי המחמאות – 21 ₪ לחצי פוקצ'ה זה חתיכת הגזמה פראית). מסיבה לא ברורה הגיע לשולחן גם סלט אנדיב שכל מה שיש לי להגיד עליו זה שמי שמזמין סלט אנדיב, שלא יתפלא שהוא מקבל סלט אנדיב.

שתי המנות העיקריות לא הצליחו לשחזר את השיאים של המאזטים. בשתיהן השרימפס והקלאמרי היו מהטובים שאכלנו לאחרונה, גם באיכות וגם ברמת העשייה, אבל מה שמסביב קצת קלקל. המנה שבחשבון נקראת "ריזוטו במיטבו" אכן הכילה ריזוטו, שאפילו היה לא רע, אבל אם זה המיטב שלו אז אולי כדאי לעשות שיחת יחסינו לאן. יש תחושה שאם הריזוטו היה מתאמץ יותר זו הייתה מנה מאוד טובה.

מנת הניוקי שרימפס, סבלה מהפער בין השרימפס שהיו נהדרים, לבין הניוקי שהיו, בהעדר מילה אחרת, מוזרים. המרקם שלהם הרגיש קצת משונה ויותר מדי מהם סבלו מסימני צריבה ושאריות של מרירות. זאת לא הייתה מנה רעה בשום צורה, אבל גם כאן נדמה שעם עוד מאמץ קטן אפשר היה לקבל משהו מוצלח הרבה יותר.

והיה גם קינוח, וגם הוא היה מסע אל מחוזות העבר, הפעם בצורת קרם ברולה מקורמל עם דפי פילו ורוטב הרבה יותר מדי מתוק ולא פחות אדום מהצד. האם זה היה טעים? ברור. היה לזה טעם של ילדות מתקתקה. האם יש עוד משהו להגיד על זה? כן. איך שהקינוח הגיעה התחילה אחלה בריזה מהים.

וזאת בדיוק השורה התחתונה. במאנטה ריי עושים אוכל לא רע בכלל. בנקודות מסוימות הוא אפילו טוב מאוד. זה לא המקום לחפש ריגושים או הרפתקאות קולינריות (כלומר אפשר לחפש, יותר קשה למצוא) אבל בהחלט אחת מאופציות "אוכל החוף" הכי יציבות ומוצלחות בעיר. כמה כיף היה לנו? עוד לפני שיצאנו כבר הזמנו שולחן במרפסת לשבוע אחר כך לאיזה מפגש חברי. וכשהחברים תהו אם המקום בכלל עוד עובד, אמרנו להם את האמת. האוכל סבבה, אבל הלוקשיין? ליגה.

★★★ 3 כוכבים (★★★★ 4 כוכבים אם אתם תופסים שולחן במרפסת)
מאנטה ריי – לכל הפרטים

שרימפס וקלאמרי כבושים 49
סשימי אינטיאס ועדשים 50
סביצה בורי 25
תמנון שעועית לבנה 25
סלט אנדיב 22
טרטר פיסטוק 25
לחם 21
ריזוטו במיטבו 120
שרימפס ניוקי 120
קרם ברולה 38