הרבה יותר מסתם עוד מועמדת חדשה לתואר הפיצה הטובה בעיר

לה  טיגרה (צילום: מתן שרון)
לה טיגרה (צילום: מתן שרון)

לא, אנחנו לא מתרגשים במהירות מתארים גבוהים, מפרסים מיוחדים ומדיפלומות בתחום הפיצות הנפוליטניות ובכלל. לעומת זאת, אנחנו מתרגשים בריבוע (כלומר בעיגול) מפיצה שכל כולה יצירת אמנות שלא טעמנו כמותה הרבה מאוד זמן

4 באוגוסט 2021

בכל הנוגע לאוכל, תארים ותעודות הם רעשי רקע שלא עושים עלי רושם גדול מדי. לא כי אני חושב שהם לא חשובים – היי, אנחנו טיים אאוט, פרסי האוכל השנתיים הם הבריוש והחמאה שלנו – אלא כי שום תעודה לא תשנה כלום במבחן התוצאה, ככה לפחות אמרתי לאבא בסיום התיכון. הכרתי דוכנים עלומים שהכינו את המנות הנפלאות ביותר, טעמתי מנות מזוויעות במסעדות עם קיר מלא דיפלומות ואשרורים. עזבו אותי מחתימות, אין חוקים באוכל. בתכלס, גם גינונים וטקסיות לא מרשימים אותי. מה לעשות, אני כנראה שנאייה טוויין של האוכל. 

עם כל התארים והגינונים הנאפוליטניים של לה טיגרה, הפיצריה החדשה והמדוברת של פלורנטין, לא באמת באתי עם יותר מדי ציפיות. אוקי, אז הם חברים ב-APN (איגוד הפיצה הנאפוליטנית. אל תרגישו רע, גם אני שומע עליהם לראשונה) והטבח ירון סגל למד את רזי הבצק הנאפוליטני מדווידה צ'יוויטיאלו, מחזיק גביע העולם בפיצה מטעם יצרנית הקמח קאפוטו (זה בסדר, גם אני לא ידעתי שיש גביע כזה ובכל זאת מאוכזב שלא זכיתי בו). הכל נשמע מרשים, באמת, אבל אל תעשו עלי פוזות. אני מכיר פיצה, אכלתי רבות, הכנתי אינספור פעמים את התחדיש הקולינרי המקומי פיתה-פיצה.

לה טיגרה (צילום: מתן שרון)
לה טיגרה (צילום: מתן שרון)

עם הכניסה ללה טיגרה, שהתמקמה בבניין ישן בקצה המזרחי של רחוב פרנקל, כבר ברור שאנשיו השקיעו הון קטן בהקמתו – חזית הבניין נצבעה, החלק הפנימי שופץ (מבלי לאבד את אווירת קיר הלבנים החשוף) ובמרכז החלל הנקי והמסודר, מאחורי דלפק ישיבה מואר באור כתמתם, עומד טאבון ענק שצבוע מבחוץ בחברבורות נמר. התנור מרגיש קצת מחוץ להקשר של המסעדה היפה והזכיר לי יותר מכל את פסל המפלצת הירושלמי. כמוהו, אי אפשר היה להתיק את העיניים ממנו, סוג של פיל לבן ארכיטקטוני שעומד במרכז, מוזר למראה אבל ממש כמו השטיח של לבובסקי הגדול – מחזיק את החדר.

ואז הריח הכה בי ולא ראיתי יותר כלום בעיניים. הוא בקע מהטאבון והתפזר ברחבי החלל כמו אור יום על חוף הים. לא יודע, קשה לחשוב על דימויים באמת יפים כשמנקר רעב שנולד מריח בצק תופח. הייתי אומר מזל שהזמנתי ראשונות, אבל הן הגיעו יחד עם הפיצה אז בעצם מזל שהזמנתי, נקודה. חישוק בצק הביט בי. אני הבטתי בו. זו לא היתה פיצה. זה היה היעדר פיצה. בעצם יותר נכון לקרוא לזה הקראסט של הפיצה וזהו. זה הקורניצ'יונה (24 ש"ח), מנת פתיחה שאמנם נתנה קדימון מגרה מאוד לבצק שעומד לבוא, אבל בדיעבד בקושי נאכלה כי כאמור, הפיצות הגיעו והיה בהן שפע קראסט משלהן. מתי אי פעם אכלתם פיצה והיה חסר לכם עוד קראסט?

לה טיגרה (צילום: מתן שרון)
לה טיגרה (צילום: מתן שרון)

המנה הראשונה האחרת, בטטה ברושטה (42 ש"ח), כבר היתה סיפור אחר לגמרי – ניגוד מוחלט לכבדות הבצקית של הפיצה בדמות קרם ברולאי שמורכב מבטטה, גבינות ומעטה קרמלי פציח, ובליווי שמנת חמוצה בכמות הגונה. אסור לפספס את המנה הזו בדרך אל הפחמימות. אבל הדרך הזו, עם ההמתנה והרעב והריח, משתלמת. שכחו כל מה שאמרתי על תעודות, הלוואי ולכל פיצה שאוכל מהיום ועד עולם יהיה כרטיס חבר ב-APN וקונקשן לאלוף עולם בפיצה, כולל הפיתה-פיצה. מה זה הדבר המרהיב הזה? מודה שקצת גיחכתי על הדבקות של בעלי המקום במספריים לגזירת הקראסט (עם הוראות מהמלצרית) במקום סכין או רולר, אבל אחרי שלקחתי ביס הבנתי שביצירת אמנות שכזו ראוי לנהוג עם כל הגינונים והטקסים שצריך. 

הפיצות של לה טיגרה נראות כאילו נולדו לאינסטגרם, אבל טעמן יפה אפילו יותר. הקראסט הכתמתם מתהדר בבועות שחורות – אותן חברבורות שנתנו לטאבון את העיצוב ולמקום את שמו – ומתגלה כבצק קסום שמצליח בו זמנית להיות אוורירי ודחוס, מתכווץ בנגיסה ונפתח כפרח בתוך הפה, ממלא את הכל בטעם שמתחבר לאותו ריח מפתה ממקודם. במרכז הפיצה הבצק דק ורך באופן שמשאיר את קדמת הבמה למגוון הטעמים הבאמת יוצא דופן של לה טיגרה. טעמתי רק שלוש מהפיצות המיחדות של המקום, וכל אחת מהן היתה הגרסה הכי טובה שיכלה להיות.

לה טיגרה (צילום: מתן שרון)
לה טיגרה (צילום: מתן שרון)

הפפרוני (64 ש"ח), למשל, היא חלום של כל קרניבור איטלקי, בנויה על רוטב עגבניות עז טעם, שכבת פפרוני עגל מנוקד בשמנוניות עסיסית עם דבוקות מוצרלה שממלאת כל רווח שנשאר. הביס הג'וסי הזה הוא בית ספר לפיצה ראויה לשמה ולכל תואר ותעודה שיתנו לה. גם הפיצות היותר הרפתקניות הצליחו לעמוד ברף הגבוה: האמלפיטנה (68 ש"ח) היא פסטיבל טעמים של ממש עם מוצרלה, רוטב שמנת, אנשובי, ברוקולי, לימונים, שרי צהוב וצ'ילי. כן, היא צבעונית כמו שזה נשמע, גם בטעם. החמוץ נאחז במתוק שנתלה על הטעם החזק של האנשובי והכל מונח במקומו הנכון. פחות אהבתי את הברוקולי, אבל זה כבר עניין של טעם אישי (של ילד בן שש). 

ובכלל, הכח החזק ביותר של לה טיגרה הוא ההבנה העמוקה שלהם בחיבור טעמים לא צפויים שבדיעבד מרגיש הגיוני ביותר, ואין מנה (בסדר, מאלו שטעמתי) שמגלמת את זה יותר טוב מאשר הפיסטצ'יו (74 ש"ח), פיצה מבוססת שמנת עם מוצרלה, מורטדלה (נקניק חזיר איטלקי) ותחזיקו חזק, רוטב פיסטוק (אמיתי, כך בתפריט). מעבר לנראות המרהיבה (הרוטב נותן גוון ירוק עמוק והנקניק עטוף כפרחים על כל סלייס), הטעם המפתיע פשוט נהדר וכל רכיב תורם את חלקו, כולל הפיסטוקים הקלויים. 

לה טיגרה (צילום: מתן שרון)
לה טיגרה (צילום: מתן שרון)

עד שהמלצרית נזכרה להגיש לנו את המטבלים התואמים לכל פיצה (דבש חריף לפפרוני והפיסטצ'יו, לימונצ'לו לאמלפיטנה) כבר היינו בסלייס השני, ובאמת שעם כמה שהם הוסיפו (במיוחד לקראסט הנפלא), הם פשוט לא היו נדרשים. הפיצה עצמה היתה כל כך טעימה שלא היה צריך שום דבר, ובמהרה מצאתי את עצמי גוזר את הקראסט בעדינת ומהנדס עוד ביס מושלם, כמו הביס שלפניו וזה שאחריו. לה טיגרה הפכה בן רגע למועמדת רצינית על תואר הפיצה הטובה בעיר, ולאחת המקומות היותר טעימים שנפתחו השנה. שמישהו יתן להם עוד דיפלומה.
לה טיגרה, ידידיה פרנקל 9, ב'-ה' מ־17:00, ו'-ש' מ־13:00, ראשון סגור