מה הופך את הסינר לאחד הפריטים הכי חשובים וטעונים בהיסטוריה של הלבוש?

יש לי פטיש לסינרים. יודעים מה, לא פטיש, סתם חיבה עזה אליהם. אוסף הסינרים שלי גדול ומפואר ומקורו בשפים ומלצרים שפגשתי בארץ ובעולם, במסעדות שביקרתי בהן ובחנויות טקסטיל וכלי מטבח. אני אוהבת סינרים – שלמים, לא ארוכים ולא קצרים מדי, שמגיעים כמעט עד הברכיים, עשויים בדי כותנה איכותיים, כביסים ולא מתקמטים, מדגישים מותניים נשיים, מתכווננים בצוואר ובעלי רצועות ארוכות דיין כדי להתלפף אחורה ואז להיקשר קדימה בנדיבות. לא תתפסו אותי במטבח בלי סינר – זה הטקס הקטן והפרטי שלי, שמכוון אותי לפעולה. הוא אוסף אותי, עוטף אותי, מגדיר אותי ברגע מסוים, מקשר וקושר אותי למטבח. ואם זה לא מספיק, בפנסיה אני חולמת לעצב סינרים. זהו. אמרתי את זה.

עם זיקה כזאת לנושא, אפשר להבין למה מיהרתי לשריין כרטיס להרצאה של האוצרת והיסטוריונית האופנה יערה קידר על ההיסטוריה של הסינר, שנערכה בחודש שעבר בזום מטעם ה־Jewish Food Society. האזנתי וגיליתי עולם ומלואו. רציתי עוד ולכן פגשתי אותה, הפעם פנים מול פנים בביתה.

"המיקום של הסינר על הגוף הוא אסטרטגי מאוד. הסינר מסתיר איברי מין ורבייה ויושב על המקום של יצרים ותשוקה, מה שהופך את הפריט הזה – שנראה על פניו תמים ועדין – לאחד הפריטים הכי חשובים וטעונים בהיסטוריה של הלבוש"

קידר החלה לחקור את נושא הסינרים בעת שהותה בניו יורק, כשעבדה כעוזרת הוראה של ראש המחלקה לעיצוב אופנה באוניברסיטת NYU , שם גם סיימה לימודי תואר שני באוצרות והיסטוריה של האופנה (כולל סטאז' מרתק ומעורר קנאה במכון התלבושות של המטרופוליטן). "הקורס שבו לימדתי מתחיל בכך שכל הסטודנטים תופרים לעצמם סינרים, מתוך אמונה שסינר הוא הדבר הכי בסיסי שאתה צריך להכין לעצמך כדי להבין משהו על ההיסטוריה של הטקסטיל", אומרת קידר.

"ובאמת, כשחוקרים את ההיסטוריה של הסינר, מגלים שיש במלבן הזה עם החוט שקושרים מסביב למותניים משהו כל כך ראשוני. הסברה היא שהוא פריט הלבוש הראשון שיצרו בני האדם – ולראייה, התנ"ך. כבר שם, בסיפור של אדם וחוה, עלה התאנה שימש כסות וחובר לגוף באמצעות מעין חגורה – כלומר, סינר. במובן זה, המיקום של הסינר על הגוף הוא אסטרטגי מאוד. הוא מסתיר איברי מין ורבייה ויושב על המקום של יצרים ותשוקה, מה שהופך את הפריט הזה – שנראה על פניו תמים ועדין – לאחד הפריטים הכי חשובים וטעונים בהיסטוריה של הלבוש".

"הופתעתי לגלות עד כמה הסינר מעניין ומסעיר אנשים" יערה קידר (צילום: מאיי תדהר)

במהלך הקורס קידר התבקשה להכין הרצאה קצרה על ההיסטוריה של הסינרים. "מצאתי את עצמי צוללת לתוך אינסוף חומרים", היא משחזרת. "הבנתי שיש פה חומר למחקר גדול, ואכן אני עובדת עליו כבר כמה שנים". המחקר שלה בוחן איך הפך הסינר מפריט שימושי, שבטי וטקסי לפריט אופנתי, שהוא חלק בלתי נפרד ממסלולי התצוגה של בתי האופנה הגדולים בעולם כגון שאנל, פראדה ודריס ואן נוטן. "אופנה היא כמו סיסמוגרף, היא משקפת את התנודות שהתרחשו ואפשר לראות דרכה היסטוריה חברתית שלמה – כמו במקרה של הסינר, שיש לו קשר עמוק למגדר, פמיניזם ומחאה. כשיצאתי לדרך, חשבתי שנושא הסינרים הוא נישתי מאוד, אבל הופתעתי לגלות עד כמה הוא מעניין ומסעיר אנשים".
למה לדעתך?
"הוא מצית בכל מי שדיברתי איתו רגש. מתברר שלכל אחד יש איזשהו זיכרון אישי הקשור בסינר, זיכרון שהוא לא חשב עליו עד לרגע שבו דיברנו על זה. לא חושבים על זה ביומיום, לא מדובר בזיכרון מכונן. הוא מקבל משמעות רק כשחושבים על האמירה שלו: מה זה אומר שלסבתא שלי היה סינר כזה, אבל לסבא שלי לא היה? מה זה אומר שלמנקה שלי בדרום אפריקה היה סינר ואילו לאימא שלי לא היה? זה מעורר שאלות. ברגע ששמים את הסינר בהקשר של מי לבש אותו, מתי הוא לבש אותו ולמה הוא לבש אותו, הסינר באמת מקבל משמעות אחרת, רחבה".
מהו הסיפור האישי שלך עם סינרים?
"הסינרים לוקחים אותי לסבתא שלי, שהייתה עקרת בית במושב. היא תמיד לבשה סינרים מכיוון שרוב הזמן היא הייתה במטבח. לאף אחד לא היה סינר חוץ ממנה, וזה אומר הרבה – זה אומר שכל הנטל היה עליה. לאימא שלי, לעומת זאת, כמו לרבות מבנות דורה, לא היה סינר. מבחינתה, הסינר מסמל את שנות ה־50 של המאה הקודמת, משהו ששייך לדור של אחרי המלחמה, כשהמטבח היה לכאורה 'המרחב הטבעי' של נשים".
אז במקום לשרוף חזיות הן שרפו סינרים?
"לגמרי. עבור הדור של אימא שלי, לא ללבוש סינר היה אקט פמיניסטי, אבל אימא שלי גם יכלה להרשות לעצמה לא ללבוש סינר כי היא לבשה מכנסי ג'ינס. במשך שנים רבות לבשו נשים בגדים ייצוגיים שהיה צריך להגן עליהם, אבל בסוף שנות ה־ 60 הן עברו לג'ינס וטי שירט ולא היה צריך יותר להסתובב עם סינר. אז הג'ינס מתלכלך קצת, לא נורא, תכבסי. במובן מסוים הסינר מסמל את האישה הישנה, זו של לפני המהפכה הפמיניסטית".

להסתיר את מה שצריך

ואכן, כמעט אי אפשר להפריד את ההיסטוריה של הסינר ממגדר. לדברי קידר, סינרים נלבשים אלפי שנים ונחשבים, כאמור, לאחד מפריטי הלבוש הראשונים שנוצרו בהיסטוריה, גם בגלל הפשטות שלהם וגם בגלל שהם שימשו לריטואלים הקשורים בדרך כלל בפריון. כך למשל, סינר מרומניה מתחילת המאה ה־ 20 מספר כי בהרי אורל, כשנערה הגיעה לגיל שבו היא יכולה לשאת ילדים ברחמה, היה עליה ללבוש סינר – ומי שראה ידע. "במובן זה, בתרבויות מסוימות, הסינר הוא כלי תקשורת המודיע על השלב בחיים שבו האישה נמצאת. אנחנו רואים את זה גם בפיגורינות מוקדמות של נשים, למשל הפיגורינה של ונוס מלספוג (Venus of lespugue), המתוארכת לפני 25 אלף שנה, שלובשת מעין סינר עשוי מחרוזים. האמונה היא שבזמן הריקוד החרוזים זזים ומושכים תשומת לב לאזור הרבייה".

בימי הביניים, כשנוצרו גילדות ונעשתה חלוקה ברורה לעבודה, הסינרים נכנסו לעולם הלבוש. "החלו ללבוש אותם מטעמים פונקציונליים, כדי להגן על הבגדים. הייתה הגדרה ברורה באירופה לגבי איזה סינר מתאים למי – לספר, לקצב, לאורג בדים או למיילדת. לכל בעל מקצוע היה סינר עם הצבע שלו", אומרת קידר.

במאה ה־17 הפך הסינר לפריט יוקרה. בדיוקנאות מאותה תקופה רואים נשים אריסטוקרטיות ובנות אצולה עם סינרים, "אבל הסינר שלהן, בניגוד לסינר של קצבים וסנדלרים, היה סינר יוקרתי, מיוחד, עשוי ממשי, רקום, כמעט כמו שמלת קוטור העומדת בפני עצמה. זה לא סינר שעובדים איתו, ואת גם לא צריכה לעבוד איתו, כי את שייכת למעמד הגבוה, יש מי שעובד בשבילך. בתקופה זאת, הסינר היה סמל סטטוס לכוח ומעמד".
ולמה רק נשים לבשו אותו אז?
"כי הן היו צריכות לשמור על השמלה שהן לבשו מתחת לסינר. מכיוון שהן לא רצו להרוס את יופייה – 'מה, אני אשים על שמלת התחרה המטורפת שלי סינר פשוט לבן? לא!', הסינר היה צריך להיות יפה כמו השמלה; סינר יוקרתי הקרין על יוקרתה של השמלה. "צריך לזכור שבתקופה ההיא לא היו מכבסים את הבגדים בגלל שהם היו עדינים כל כך. היו מכבסים רק את השכבה התחתונה, שהייתה מעין כותונת לבנה, כך שהמשמעות של שמירה על השמלה הפכה לקריטית. באופן לא מודע זה אמר: 'יש לי סינר, וזהו סינר שלא עובדים איתו. כמו שלפעמים בדירות מפוארות, רואים מטבחים מושקעים מאוד ויודעים שלא מבשלים בהם. גם הסינרים היו כך".

סינר יוקרתי הקרין על יוקרתה של השמלה The Maid , Wilhelm August Lebrecht Amberg, 1862

במאות ה־18 וה־19 הסינר כבר הפך לחלק בלתי נפרד מהאופנה. "כל מגזיני האופנה מאותן שנים דיווחו על הסינרים הכי יפים, הכי טרנדיים והכי מושקעים – והם באמת היו כאלה. הם היו עשויים מהמון בד, מעוטרים ורקומים; הם הפכו למעין אביזר לבוש בפני עצמו. במאה ה־19 גם נוצרה חלוקה מעמדית ברורה מאוד בתוך הבית באמצעות הסינרים. "אנחנו מדברות על תקופת שגשוג באירופה, כאשר בבתים רבים היו משרתים ומשרתות. היה חשוב לשמור בתוך הבית על הפרדה ויזואלית, ולכן המשרתים היו תמיד עם סינרים לבנים.

במגזינים מאותה תקופה היו המון כתבות שעסקו בסינר שתקני למשרתת שלך. זה היה חשוב מאוד, כי המשרתות היו עוד קישוט בבית. אפשר לראות במגזינים המלצות בנוסח 'איזה סינר תקני למשרתת שלך לכריסמס', כאילו שכל מה שחסר לה לחג זה עוד סינר לבן".

עידן הסינרים

השינוי הדרמטי שהתחולל בעולם אחרי מלחמת העולם הראשונה, השפיע גם על מעמדו של הסינר. משפחות אצולה רבות איבדו את היכולות הכלכליות שלהן ונאלצו לוותר על משרתים. במקביל, נשים רבות יצאו לעבוד ולהחליף את הגברים שבחזית. "באותו זמן נשים התחילו ללבוש סינרים, כולל נשים ממעמד גבוה, בשעת עבודה, ומאותו רגע הסינר חזר לתפקיד השימושי שלו – כמגן על הגוף ועל הבגד. כך היה גם במהלך מלחמת העולם השנייה", אומרת קידר. אולם בשנות ה־50 – השנים שבהן התפתחה תרבות השפע באמריקה – חלה רגרסיה, לפחות בכל הקשור במעמד האישה.

"הבייבי בומרס הסתכלו על הסינר ואמרו: 'אנחנו לא הדור הזה שיושב בבית ומגדל ילדים. אנחנו רוצות ללמוד, לצאת להפגין ולהילחם על הזכויות שלנו כנשים'. כל זה העיף את הסינר מהחלון. נשים פמיניסטיות הסתכלו על הסינר כאל אובייקט שהן אינן יכולות ללבוש כפמיניסטיות"

"מהבחינה הזאת, ובאופן מכעיס ומתסכל, חזרנו אחורה בזמן", אומרת קידר. "גברים חזרו מהחזית לעמדות המקצועיות שלהם ונשים נשארו בבית והיו צריכות להיות אמהות ורעיות מושלמות – ולאישה מושלמת יש מטבח מושלם וסינר מושלם. מהבחינה הזאת, הסינר מסמן את הסוף של המחסור. בתקופה הזאת הסינרים הופיעו הרבה בפרסומות ובתוכניות טלוויזיה, הבולטת שבהן היא 'לוסי אהובתי'. בכל התוכניות האלה, האישה חיכתה בבית לבעל כשהיא מתוקתקת, רצוי עם שמלת קוטור ועליה סינר. ב'ווג' כינו את התקופה הזאת 'עידן הסינרים'. אם אין לך סינר יפה, מושקע ומכובד, את לא מושלמת. הסינר מגדיר אותך כעקרת בית שהיא בשליטה על הכל".

בשנות ה־60 עד ה־80 , שנות הבייבי בומרס, מעמד הסינר הידרדר; הוא הפך לפריט מיושן ואנטי פמיניסטי. "הבייבי בומרס הסתכלו על הסינר ואמרו: 'אנחנו לא הדור הזה שיושב בבית ומגדל ילדים. אנחנו רוצות ללמוד, לצאת להפגין ולהילחם על הזכויות שלנו כנשים'. כל זה העיף את הסינר מהחלון. נשים פמיניסטיות הסתכלו על הסינר כאל אובייקט שהן אינן יכולות ללבוש כפמיניסטיות". לא יכולות וגם לא ממש צריכות – תרבות הפאסט פוד התפתחה מאוד באותן שנים, "היה אפשר לבשל פחות, כי היה אפשר לקנות ג'אנק הביתה או ארוחות מוכנות שרק צריך לחמם במיקרו".

בחזרה לאופנה

שריפת הסינרים, לצד העובדה שהאופנה הפכה להרבה יותר משוחררת וקונספטואלית, אפשרה בתחילת שנות ה־90 למעצבי האופנה להשתמש בסינרים בכמעין בדי קנבס שניתן לעצב מהם פריט אופנתי, אקססורי המשדרג מערכת לבוש. "היה אפשר להפוך את הסינר לקוטור והיה אפשר להפוך אותו למשהו יומיומי, היה אפשר ללבוש אותו הפוך והיה אפשר מלפנים – הכל הלך. הסינר הפך לפריט לבוש שקל מאוד להוסיף אותו לקולקציה: מובהק ובולט, יכול לבוא כמעט מכל השראה – מהסנדלרים של ימי הביניים, משנות ה־50 או מהמאה ה־17 – והוא תמיד ימשוך תשומת לב. זה בדיוק מה שמעצבים רוצים על המסלול בתצוגות האופנה – משהו דרמטי שנוכל לדבר עליו (ע"ע קארל לגרפלד – שבחורף 2016 , בתצוגת האופנה של שאנל, עיצב קולקציה בהשראת בראסרי שכללה סינר שחור מעור, עם התיפורים המוכרים של תיק ה־ 255 , וגם מעצבים יפניים כגון קום דה גרסון ואיסי מיאקי, שהפכו את הסינר לפריט לבוש נחשק ואופנתי)".

"בקורונה יותר ויותר גברים נכנסו למטבח להכין מחמצת, והדרישה לסינרים לא מגדריים – בניגוד לאלה של פעם שהיו ורודים, פרחוניים ומביכים לגברים – הפכה למטורפת"

ומה בשנת 2021? קידר מהמרת שהסינרים ימשיכו להיות חלק מהאופנה ואף יהפכו לחלק מאופנת הרחוב. "בקורונה קרה דבר מעניין מאוד – יותר ויותר גברים נכנסו למטבח להכין מחמצת, והדרישה לסינרים לא מגדריים – בניגוד לאלה של פעם שהיו ורודים, פרחוניים ומביכים לגברים – הפכה למטורפת. אני רואה ברשתות החברתיות יותר ויותר גברים שמתנסים בבישול ומעלים סלפי שלהם עם סינרים. זה מצחיק אותי מאוד".
למה מצחיק?
"בעשור הראשון של המאה ה־21 הסינר הפך לפריט לבוש היפסטרי – קצת כמו האופים, המזקקים והשוקולטיירים הארטיזנליים בנוסח ה־ Mast Brothers מברוקלין. זה כאילו אומר: 'אני לוקח ברצינות את המחמצת שלי'".
את בטוחה שנראה ברחוב אנשים עם סינרים?
"כשאנשים לובשים אופנה, הם לובשים דברים שנראים מוזרים בהתחלה. יכול להיות שלא תראי המון אנשים בסינרים ברחוב פנקס בתל אביב, אבל כן נראה את זה על מי שהם פאשן פורווד – בלוגרים, משפיענים ועוד".
את עצמך מבשלת עם סינר?
"אני לא כל כך מבשלת, כי התברכתי בבן זוג שמבשל מדהים".
אהההה, את מאלה.
"ממש. בישול מרגיע אותו, ומי אני שאפריע לרוגע הזה. אני כן לובשת סינר כשאני שוטפת כלים. אחרי הכל, יש לי בגדים יפים לשמור עליהם".

הרצאתה של יערה קידר, "להתיר את הקשר בסינר – שחרור ומחאה מהמטבח אל הקוטור", תיערך ב-24 בפברואר בקתדרה אונליין. הטבה מיוחדת תוענק לקוראי "השולחן" (קוד הנחה: סינדרלה). להזמנת כרטיסים: katedra.co.il