שניצלוני טופו בחמש דקות

הי, נו, ניסתם? את הבנטו, את הביצה המחייכת.
אם אתם הורים לילדים, אני ממליצה לכם לנסות, לכל הפחות. לתת צ׳אנס.
ארוחת הבנטו צבעונית, כל המנות מוגשות קטן קטן, האוכל מופרד (וואו כמה שזה חשוב לילדים!). וכן, יש באוכל הזה ציורים לפעמים, שזה ממש נחמד: חיפושית מעגבניית שרי, דובי מאורז, ביצה קשה מחייכת.

מגישים את הבנטו בקופסה קטנה. קטנה. כל קופסה שגובהה לא עובר את ה 4 ס״מ תהייה מצויינת וממש לא צריך לרוץ לאיביי. קופסאות לוק׳נ׳לוק פשוטות או סתם קופסאות נמוכות וקטנות הן כל-כך נוחות וכל-כך נכונות לעניין הזה, מה גם שהן זולות משמעותית, והן גם עמידות הרבה יותר.
ילדים בגן? קופסה בתכולה של 450 מ״ל זה די והותר. ילדים ביסודי? 650 מ״ל מספיק. תיכוניסטים? 700-900 מ״ל מספיק. נשמע פיצפון? אני מבינה לגמרי. למעשה זה היה אחד מהאתגרים הגדולים מולם עמדתי כמערבית שבוחנת את אופציית הבנטו, העניין של הקופסאות הקטנות האלה.
בהתחלה לא קלטתי מה הקטע הזה של הקופסאות הקטנות האלה. את הבנטואים הראשונים הכנתי בקופסאות של גלידת קרמיסימו, ענקיות, ליטר. זה גם היה נראה לי הגיוני, מבחינת הגודל. מה אני אתן לילד שלי אוכל בקופסה קטנה? הוא יישאר רעב! גם אני גדלתי על ברכי תרבות המערב. תרבות שבהחלט מעריכה את ״האכול ככל יכולתך״, תרבות
שתעדיף מזונות שמגיעים בכמות גדולה מלכתחילה, כמו השווארמות הענקיות בלאפה, מזון שמוגש במהירות, בכמות גדולה. תרבות אשר נתלית בשמחה על ענפיו של המזון המהיר. מנה חמה כארוחה, שניצל מוכן מהסופר, בורקס מהמקפיא, פיצה. העיקר שיהיה משהו שיהיה לנו קל איתו, בלי לסבך את החיים, וכמה שיחס המאסה פר מחיר יותר גדול – זה טוב יותר.
גם אני הייתי אמא כזו. בדיוק.

אבל כל מי שעיניו בראשו יכול להבין שהבנטו בנוי על רציונל שונה בתכלית. ארוחת הבנטו היא ארוחה שיש בה מגוון של מזונות, מגוון של צבעים. הקופאות כאמור ממש קטנות. אוכלים לאט ובתשומת לב למה אוכלים. היפנים בכלל אוכלים אותו בצ׳ופסטיקס. הבנטו , ביופיו, ממש מנחה אותנו לאכול לאט, והאוכל צבעוני ומשובב עין.
אז אני כאמור לא קלטתי את הרציונל היפני מיד, ולקח לי מעט זמן להבין שיש בעיה. ראיתי את הבנטואים מחו״ל ומולם את שלי והם לא נראו אותו הדבר. בחו״לניקים היה משהו יפה במיוחד. תהייתי אם עלי לקנות קופסאות צבעוניות יותר, אולי עליי להשתפר בטכניקה של קישוטי האוכל. אבל לא. זו לא הייתה הבעיה.
הבעיה של הבנטואים שלי הייתה פשוטה הרבה יותר – לא צופפתי את האוכל מספיק. טעות של ישראלית, גערתי בעצמי והתחלתי לצופף. ואז, פתאום הבנתי שלצופף אוכל בקופסה ענקית כזו יוצא המון המון המון אוכל!
האסימון שלי נפל: זה לא שהיפנים הם כאלה צנועים. זה לא שהקיבה שלנו הישראלים גדולה יותר. זה פשוט שדרך ההגשה היא שונה לגמרי.
האוכל בבנטו חייב להיות צפוף מאוד, גם כי ככה זה יותר יפה, גם כי ככה קל לחשב את הערך הקלורי שלו ובעיקר כדי שהוא לא ״ירקוד״ בקופסה. אוכל, גם אם סודר יפה כשהוכנס אל הקופסה, הרי לכשייכנס לתיק ויטולטל בדרך אל בית הספר יאבד את כל צורתו אם לא יצופף כראוי.

להפרדה בין המזונות אני ממליצה על שימוש במנג׳טים צבעוניים מסיליקון. הם גם קלים לניקוי, גם צבעוניים, וגם מחלקים את האוכל למנות קטנות שמקלות על הגיוון בקופסה.
היחס המומלץ בין המרכיבים הוא 3/6 פחמימה, 2/6 ירק/פרי 1/6 חלבון.