הטייס שהחליף את מסוקי הקרב בפרות בלאדי

דוגל במעבר לזנים מקומיים. יוחאי שניידר. צילום: אילן גור
דוגל במעבר לזנים מקומיים. יוחאי שניידר. צילום: אילן גור

יוחאי שניידר, טייס קרב לשעבר, לא תכנן להמשיך את העסק המשפחתי ולגדל בשר ישראלי - אבל הנסיבות הובילו אותו לכאן

17 באוקטובר 2017

"גדלתי לתוך העולם הזה," משיב יוחאי שניידר, כשאנחנו שואלים אותו איך הגיע לענף הבקר. הוא נולד ביודפת, וכשהיה בן חמש עברה משפחתו לאלוני הבשן בדרום הרמה והחלה לעסוק בטיפוח עדרי בקר. "בתור ילד לא אהבתי את זה. אחי הצעיר, שהשתחרר מהצבא לפניי, ראה את עצמו כממשיך, לי היו תכניות אחרות." אבל אז התערבה יד המקרה: שניידר, טייס מסוקי קרב, השתחרר בשנת 1994 משירות צבאי ארוך ונרתם לעזור למשפחה ("בדיוק הייתה אז עונה לוהטת של המלטות"). שנים חלפו מאז וכיום הוא נחשב לאחד ממגדלי הבקר המקצועיים והמוערכים בארץ, וגם אחד הפעילים המרכזיים לקידומו. יחד עם אביו ואחיו הוא חולש על עדרים שמגיעים בשיאם ל-2,000 ראשים (מתוך כ-18 אלף ראשי בקר הגדלים במשקים מסודרים ברמת הגולן), והכל – בקר לבשר. בין הגזעים – סימנטל, שרולה (שהולך ונדחק בשנים האחרונות לטובת האנגוסים) וגם יותר ויותר הכלאות מ"דם" של פרות ארצישראליות, המכונות גם פרות בלאדי. בשעה שמגדלים רבים מדברים על בקר טהור גזע, ורצוי מזנים אירופאיים אציליים, שניידר מאמין בערבוב זנים ודוגל במעבר לזנים מקומיים.

כמה שפחות טיפולים, חיסונים וריסוסים

הוא מעיד על עצמו שהוא דרוויניסט מובהק וחסיד של מה שהוא מכנה "בלגאן גנטי": "המטרה שלי היא לגדל חיות חזקות, בריאות, שיודעות להסתדר היטב בטבע. הצד הגנטי של הסיפור הוא לקחת מראש בעלי חיים עמידים, חזקים וקשוחים שמתאימים לאקלים המקומי. הצד האחר הוא למנוע מבעלי החיים מצב של סטרס – טיפולים כמו ריסוסים או חיסונים בהכרח מגדילים את הסטרס. אני רוצה להניח להם לחיות באופן טבעי, אבל זה אפשרי רק אם יש עמידות גנטית. פרה שצריך לטפל בה אני לא רוצה בעדר. עגל שזקוק לטיפול רב עד שיגיע לבגרות – לא יקים דור המשך. אני שואף שהעדר שלי יתרבה על פי חוקי הסלקציה הטבעית, וזה מחבר אותי לפעילות שלי ב'חי בריא'.".

"לפני שהצטרפתי, התפריט היה מבוסס על סינטה ואנטריקוט. היום אנחנו הולכים על כל חלקי הפרה – מהראש עד הזנב"

מיזם "חי בריא", ששניידר נמנה עם מייסדיו נולד ברמת הגולן ונועד להבטיח כי בעלי החיים המשמשים את תעשיית הבשר, החלב והביצים יגדלו בתנאים נאותים, ההכרחיים לבריאותם ולרווחתם. מדובר בתקן וולונטרי, שכדי לעמוד בו יש למלא אחר רשימה ארוכה של תנאים הכוללים בין השאר איסור על שימוש באנטיביוטיקה ברמה המניעתית, תזונה נאותה שאינה כוללת חלבון מהחי (כדוגמת זבל עופות), איסור על החזקת בעלי החיים בבידוד, קביעת גיל גמילה מינימלי ועוד. מדובר בתקן פרטי, שאינו קשור לכל גוף ממשלתי. יחד עם מקימת "חי בריא" לימור אוורבוך ("בחורה ישראלית שגדלה בצרפת והעניין הזה בוער בעצמותיה"), שניידר היה שותף לניסוח הפרוטוקול המבוסס על תקנים אירופאיים שהותאמו לתנאים בארץ. הוא גם היה אחד המגדלים הראשונים שאימצו את התקן ("אני חושב שהחשבונית הראשונה או השנייה של 'חי בריא' נשלחה אליי").

איש של אנשים

הפעילות ב"חי בריא" מילאה אצל שניידר צורך נוסף, מעבר לענייני גידול בעלי חיים: "לפני כמה שנים סגרו את הטייסת של הקוברות שהייתי חלק ממנה. היום ברור לי שמה שהכי אהבתי בטייסת לא הייתה הטיסה אלא המפגש עם אנשים, וזה גם מה שכל כך חסר לי בעבודה שלי. בסופו של דבר, בוקר יושב רוב היום על סוס ומבלה בעיקר עם פרות, וזה לא בדיוק אתגר אינטלקטואלי. הרגשתי שחסרה לי התקשורת עם אנשים, וזה מה שפעילות ב'חי בריא' נתנה לי."

"המטרה שלי היא לגדל חיות חזקות, בריאות, שיודעות להסתדר היטב בטבע. הצד הגנטי של הסיפור הוא שמתאימים לאקלים המקומי. הצד האחר הוא למנוע מבעלי החיים מצב של סטרס"

שניידר הוא גם אחד הפעילים הבולטים ב"מרעה הגולן" התארגנות של מגדלי בקר וכבשים לבשר מרמת הגולן, החולשים על מחצית מראשי הצאן והבקר ברמה. "נוצרה כאן חבורה של בחורים לא ממש צעירים, מנוסים בתחום שלנו. מי שמנהיג אותנו הוא טיירי מונס, שהיה מתנדב באחד הקיבוצים ברמה והשתקע כאן. טיירי הוא שגיבש אותנו, עזר לנו לעזור אחד לשני ולהקים מותג. כיוון שאני מתמחה בכל שרשרת הגידול אני משמש כעין סמכות מקצועית בענייני הבשר לבקר, אבל לו הייתי לבד לא הייתי יכול להיחשף לכמות כזאת של ידע ואנשים. בתוך 'מרעה הגולן' יש כיום 13 חברים שמאמצים גם את התקן של 'חי בריא', וכולנו משווקים את התוצרת יחד, כמותג. כל אחד מגדל ומפטם לפי הנוסחה שלו, אבל את המזון, למשל, אנחנו קונים יחד."

"מושבוץ"

וכאילו לא די בכל הפעילות הזאת, לצד ניהול משק חקלאי מרשים, שניידר נסחף בשנים האחרונות להרפתקה נוספת, קולינרית, וגם אליה נכנס די במקרה. "הרבה זמן רציתי להקים אטליז קטן ליד הבית שלי במעלה גמלא. החזון היא למכור לעקרות הבית מהסביבה בשר טוב, מקומי, שגודל בתנאים הומאניים. הבעיה היא שלפי החוק זה אסור. צימרים מותר וגם בריכה – אבל אטליז לא." כך הוא התחבר עם ארז רגב, הבעלים של מסעדת "מושבוץ", שישבה אז במעלה גמלא ולפני מספר שנים עברה למשכנה הנוכחי במושב רמות. ארז הוא חסיד גדול של חקלאות מקומית – ירקות, תבלינים, גבינות – כל מה שאפשר מגיע מרמת הגולן, ובראש הרשימה – הבשר המשובח. מיד בכניסה למסעדה ניצב דלפק בשרים מגרה ומעליו לוח גיר עם כל הנתחים – אפשר לקנות הביתה, ואפשר כמובן להזמין את הבשרים הטובים מהעדרים של שניידר במקום. "לפני שהצטרפתי, התפריט היה מבוסס על סינטה, אנטריקוט ודומיהם, כמקובל ברוב מסעדות הבשר. היום אנחנו הולכים על כל חלקי הפרה – מהראש עד הזנב, הרבה בשר טחון והרבה נתחים פחות מוכרים", מספר שניידר. אחת ממנות הדגל של המסעדה, שאי אפשר למצוא בשום מקום אחר בארץ, נקראת "אונטר סטייק", והיא בנויה משני נתחים שונים בתכונותיהם – בצד האחד אנטריקוט, באמצע עצם ובצד השני נתח הנקרא בחלוקה האמריקאית "דנוור קאט", נתח פעיל ונוקשה יותר המשמש לרוב לטחינה. "כדי שזה יעבוד הבשר חייב להגיע מעגלה וצריך ליישן אותו לפחות חודש", מסביר שנייר. חוויית האכילה אכן מעניינת – כמעט לכל ביס יש טעם ומרקם שונה. המפגש עם לקוחות המסעדה והקצבייה הם סוג של בית ספר לשניידר. כך יכול הבוקר החקרן ללמוד את העדפות הקהל את התגובות לנתחים השונים ולצורות ההכנה המגוונות. אנחנו מחסלים את הסטייק הענק, שניידר מביט בנו בסיפוק אבל לא נוגע באוכל. "אני טועם כמעט כל מה שאני מכין, וזה ממש מספיק".