חיפוש מתקדם

האם יש עתיד למדריך המסעדות “גו מיו” בישראל?

מדריך המסעדות היוקרתי "גו-מיו" חוזר לישראל אחרי 15 שנים של העדרות ומעלה שאלות לגבי הרלוונטיות של מדריכי המסעדות בעידן הדיגיטלי. וגם: מדוע המסעדנים המוצלחים של ישראל שכבר מוכיחים את עצמם ברחבי הגלובוס זקוקים לאישור מבחוץ?

אנשים אוהבים אוכל, ובעיקר אוהבים לדעת מה קורה במסעדות. לכן מתקיימים באתרי החדשות המובילים מדורים קבועים שמבשרים על כל תהפוכה במסעדה, מפתיחה או סגירה, דרך תפריט חדש ועד ערבי נושא. כמעט הכל נכנס כי יש מדור שבועי למלא וגם צריך להופיע טוב בגוגל. בדרך כלל הידיעות הן ברמה של “קופי-פייסט”, מה שמשטח מראש את הנושא. אבל השיטה גם משטחת עניינים שדווקא ראוי לדון בהם. למשל, החזרה לארץ של מדריך המסעדות “גו מיו”.

סוף סוף יש לנו “תהודה”

וזו לשון הודעת החברה: “לדברי אלן וייצמן, מנכ”ל ‘גו-מיו’ ישראל, כעת הזמן המתאים ביותר ליצירת מדריך מסעדות שידרג את ישראל. “במהלך חמש עשרה השנים האחרונות התפתחה הסצינה המקומית והפכה לשם דבר. ענף המסעדות הישראלי והמטבח המקומי התקדמו, התבססו והפכו ליחודיים. תשומת הלב העולמית בהחלט מופנית כיום לצלחת הישראלית. ב-‘גו-מיו’ הבינו זאת היטב ובמהלך החודשים האחרונים צוות מבקרים מקומי ואנונימי הוכשר על ידי הצוות המקצועי של המותג כדי לסקר את ישראל. כחלק מהמהות המיוחדת של ‘גו-מיו’, דגש מיוחד בהכשרה ניתן לתכונות המיוחדות שמבדלות את ענף המסעדות המקומי כמו האווירה והשירות הידידותיים והנגישים והם משתלבים במדדים העולמיים הקיימים. אנו מתרגשים מאוד ומאמינים כי התהודה לה חיכה ענף המסעדות המקומי תפרוץ אף יותר בהשקתו של המדריך בכל העולם.”
נו שויין, אחרי שאביטל ענבר סגר את המהדורה הקודמת של גו מיו כבר לפני 15 שנה, שוב אנחנו ראויים בעיני המדריך היוקרתי. זוהי תסמונת ישראלית ידועה, שבה אנחנו מודדים את עצמנו לפי מה שאחרים אומרים, ומתקשים לצבור קצת בטחון עצמי. אחרי שהמטבח הישראלי עולה כפורח, אחרי ששפים ישראלי מקימים מסעדות בכל העולם (וגם בפריז), מה שנשאר הוא “תהודה”? סוף סוף מביע בנו אמון מדריך שעתידו כבר מאחוריו, והוא מגיע לישראל עם “מהות מיוחדת”. סוף סוף מישהו עם מבטא צרפתי הבחין בארץ הנידחת שבמזרח. אני גם לא חושב שיש משהו מיוחד בשירות של המסעדות בישראל, לעומת, נניח, מסעדות בארה”ב ואיך זה משתלב “במדדים העולמיים הקיימים”? מה זה בכלל?

גיא ועקנין, שף ישראלי שעושה את זה בניו-יורק
האמריקאים משתגעים אחרי מייקל סולומונוב

gu_6501
צילום מתוך עמוד הפייסבוק של Gault&Millau Israel

מי צריך מדריכי מסעדות?

בכל העולם מדריכי המסעדות בצרות, כנראה כי הם פשוט פחות נחוצים. מי צריך היום את מדריך זאגאט שנמכר בעבר בכל פינה בניו יורק? את זאגאט כבר קנתה גוגל והוא הצטרף לעוד מדריכים דיגיטלים שהרשת מלאה מהם. זאגאט, לצורך העניין, הוא מדריך שמבוסס על המלצות הסועדים. אף פעם הוא לא היה ממש חשוב, אבל לפחות זה עשה משהו למסעדנים. היום גם זה לא, והכי חשוב לשף או מסעדן שם זה הדירוג של ניו יורק טיימס, עיתון חשוב שגם מדרג מסעדות. מישלין הוותיק שינה את פניו, והמדריך שדירג בעבר רק מסעדות צרפתיות ומלונות יוקרה, מוכן היום לדרג גם דוכן פירות ים בטוקיו. מדריכים אחרים לא שרדו. לעומת זאת, הרשתות החברתיות פורחות מדירוגים, עצות וביקורות מקצועיות על מסעדות.
כך כתבנו בעבר: “ביקורת מסעדות הוא מקצוע הולך ונעלם בארצות הברית בשנים האחרונות. מבקרים קבועים בכל תחומי התרבות והלייף-סטייל, ובהם גם מבקרי מסעדות, מפוטרים ומוחלפים בצוות של מבקרים במשרה חלקית, במקרה הטוב, בפרילנסרים במקרה הפחות טוב, ובמקרים אחרים – בשת”פים עם מדריכים כמו זאגאט.”
הסיבה למעמדה היורד של הביקורת העיתונאית היא כלכלית: מעבר לעובדה שמבקר מסעדות נחשב לעיתונאי נחוץ פחות מנאמר, כתב פוליטי – ביקורת מסעדות היא מקצוע יקר. מבקר המסעדות של הוושינגטון פוסט, טום סיסטמה, העריך בעבר שבמהלך שנה קלנדרית הוא מוציא כשבעים אלף דולר מכספי העיתון על אכילה במסעדות למטרות סיקור עיתונאי וביקורת.
מסעדנים מסוימים סבורים שיש בכך יתרונות, ושהיעלמות מבקר המסעדות המקצועי תותיר את הזירה נקייה ומפרגנת יותר. מצד שני, היעדר סיקור עיתונאי מסודר משאיר חלל ריק, שצפוי להתמלא בכותבים לא מקצועיים דוגמת סועדים מרוצים או זועמים, או בלוגרים, המחניפים לכל מסעדה המארחת אותם בחינם; וגם – ביחצ”נים ובכותבים “מטעם”. או כמו שניסח זאת בדייקנות אתר Eater: ביקורת חיובית פירושה סועדים נוספים, תזרים מזומנים חיובי והעלאת המורל של הצווות. בינתיים מתברר שבלוגרים טובים ומקצועיים יכולים לזכות במאות אלפי עוקבים ולהביא גלים של סועדים.

כמה זה עולה?

כדי לדרג 250 מסעדות, נחוצים שני מבקרים לכל מסעדה ולפחות שני ביקורים – 500 ארוחות זוגיות (!). לפי אביטל ענבר, הזכיין הקודם של “גו מיו”, למסעדות שמובילות את הרשימה יש להגיע עוד כמה פעמים. לכל זה צריך להוסיף הוצאות וגם את שכרם של המדרגים. וכמובן –  צריך מישהו שירכז ויוודא שהכתיבה היא ברמה הרצויה ושכל השאלונים מולאו. אחר כך מישהו צריך לאמת את כל הפרטים, ממספרי טלפון ועד גישה לנכים.
בשלב הבא צריך לכתוב את המדריכים בארבע השפות – עברית, רוסית, צרפתית ואנגלית, להגיה, לעצב ולשלוח לבית הדפוס. אבל מי בכלל קונה היום מדריכים? הרי אפילו מישלין מגיע לקוראיו דרך האינטרנט. אז צריך גם להקים אתר משוכלל ולקדם אותו. בהערכה זהירה, מישהו צריך לשים כאן לפחות 2 מיליון שקלים. ומהם מקורות ההכנסה של המפעל? מודעות? לכאורה צריך לשמוח על כל כלי שיגדיל את המודעות למטבח הישראלי ולמסעדות הישראליות. השאלה היא אם הרפתקה כזאת תביא תרומה או נזק.

תגובת ‘גו מיו’ ישראל: “אנו שמחים מאוד על כך שהכניסה של גו-מיו לישראל מייצרת כל כך הרבה עניין. ‘גו-מיו’ הינו מותג בן למעלה מ-40 שנה שהפך ברבות השנים לגוף בינלאומי יציב וחזק המסקר, בהצלחה רבה, את סצינת המסעדות ב-17 מדינות. מלבד מדריכי מסעדות, שנמכרים בגרסת פרינט, ‘גו-מיו’ נמכרת כיום דיגיטלית כאפליקציה שניתן להזמין בה ישירות מקום במסעדות במדינות המסוקרות. זה יהיה נכון גם למדריך הישראלי ולמסעדות שיומלצו בו. בדיוק כמו בכל השקה של מדריך מסעדות של החברה בעולם, גם בישראל ייערך אירוע גדול שיפגיש בין מובילי הסצינה המקומית של ענף המסעדנות. ברוח טובה והמשך עבודה פורה, נשמח לשמור לכם הזמנה זוגית לאירוע”.

אולי יעניין אתכם גם:
משתתפים בסקר השניצל הגדול וזוכים בפרסים!
הקפה הקר החדש
האוכל המוכן הטוב בת”א

תגובות

הוסף תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *