תבנית בעלילה

הייתי אז בת 7, ויום אחרי חתונתו של בן אחיה של סבתי נשלחתי להביא את הסיניות שלה מביתו. פעם היה נהוג שכמה נשים מהמשפחה מבשלות יחד את ארוחת החתונה, וסבתא שלי תמיד התנדבה לבשל באירועים חגיגיים, אך גם בימי אבל, שבהם נהוג לבשל למשפחת המת. בחצר הבית, מתחת לעץ הלימון שעמד בכניסה, נערמו סיניות רבות בגדלים שונים, שבהן הכינו את בשר הכבש לחתונה. סביבן התקבצו המעדלאת (נשות החיל) של המשפחה וחיפשו את הסיניות שלהן.

סינייה דג עם כרובית וטחינה של נוף עתאמנה אסמעיל. צילום: דניאל לילה

השיטה הייתה פשוטה: כל אחת סימנה בגב הסינייה סמל כלשהו בלק אדום או ורוד. הסימון נועד בדיוק בשביל אירועים מהסוג הזה, אך גם בשביל הימים שבהם שלחו את הסיניות לאפייה אצל הפרראן, אופה הלחם. כאשר הוא היה מסיים לאפות את הלחמים לאותו יום, הטאבון שלו היה מוקדש לסיניות שהנשים הביאו, והוא היה אופה אותן בשבילן. היום כבר לא נהוג לשלוח סיניות למאפייה, אך אני מתעקשת לסמן את תחתית הסיניות שלי באות "נ", ואני יכולה להישבע שזה משפר את הטעם.

סינייה כופתה וחצילים ברוטב שושקה של נוף עתאמנה אסמעיל. צילום: דניאל לילה

סינייה משמעותה מגש או תבנית בערבית – כלי רחב שיש לו שוליים רדודים של כארבעה או חמישה ס"מ. קיים בלבול בנוגע למשמעות הסינייה במגזר היהודי – רבים חושבים שהכוונה היא לתוכן (התבשיל עצמו) ולא לכלי, ושסינייה היא מאכל בשר עם רוטב טחינה. למעשה סינייה או דבסייה (ניב פלאחי) מתייחסת לאותו מגש שמגיע בגדלים שונים, ולא לתוכנו. לרוב הסינייה עשויה מאלומיניום או מחרס, אף שהיום תמצאו בבתים רבים גם סיניות מזכוכית.

סינייה דג עם כרובית וטחינה

קובה סינייה

סינייה היביסקוס 

סינייה כופתה וחצילים ברוטב שושקה 

סינייה פלאפל

סינייה מעמול

סינייה פול וביצים

סינייה עוף וזעתר