מיוחד

סוף עונת השניצלים: איך לתת לילדים אוכל בריא ומזין יותר?

מנת ילדים - שניצל, צ'יפס וקטשופ. צילום: shutterstock
מנת ילדים - שניצל, צ'יפס וקטשופ. צילום: shutterstock

כיצד מוציאים מהתפריט של הילדים את המנות הקבועות ומכניסים אוכל מתוחכם, מגוון ובריא יותר? מדריך להורה המבולבל

16 בדצמבר 2018

שניצל. צ'יפס. נקניקיות. פסטה. פיצה. החמישייה הקדושה שאף ילד לא יגיד לה לא. השאיפה של רבים מההורים להטמיע בילדים שגרת אכילה נאותה, ולעתים אף לשפרה, לא תמיד מצליחה. יצאתי לבדוק למה אוכל הילדים, דור העתיד שלנו, בבית ובמסעדות, ננעל בדרך כלל סביב חמישה מאכלים זהים, מה ההשלכות של בחירות אלו ומה אפשר לעשות כדי לשנות אותן.

על טעם וריח

למה בכלל נולד המושג "אוכל לילדים"? האם חוש הטעם של ילדים שונה מזה של מבוגרים? לפי ד"ר ארז גרטי, עורך ראשי ועורך מאגר מידע במכון דוידסון לחינוך מדעי של מכון ויצמן, התשובה שלילית. "המנגנון עובד באותו אופן, אבל ההעדפות שלהם שונות", הוא מסביר. "הם נמשכים לטעם המתוק, שמאותת למוח על כניסת אנרגיה, ולטעם המלוח, שמדגיש טעמים אחרים. הם רגישים יותר לטעם המר, מכיוון שהוא מאותת לגוף על רעלנים שבצמחים שונים".

פאולה רוזנברג, מומחית לתזונת ילדים בארץ, מנחת התוכנית "קיץ בריא" (עם בעלה ליאון רוזנברג), מטפלת ומרצה בתחום התזונה ואורח חיים בריא, אומרת שהכל מתחיל בבית. "אנחנו חיים בעידן שבו אין זמן להכין אוכל, ולכן מה שעונה על הצורך הבסיסי של הילד הופך ללהיט. אוכל מטוגן, המכיל כמות רבה של מלח וסוכר, מספק את הטעמים הכי אגרסיביים וממכרים. הילדים לא הולכים לסופר ולא בוחרים מה לאכול. מה שהילדים שלכם אוכלים משקף את הדרך שבה חינכתם אותם. זה בדיוק כמו להגיד 'אני לא מבין למה הילד מקלל וצועק'. ככל שילדים אוכלים יותר מאכלים כאלו, חוש הטעם שלהם מתנוון".

פיצה ביאנקה. המלים 'העיקר שיאכל משהו' הן מלכודת. צילום: shutterstock

אבל מה לעשות שהם לא מסכימים לאכול שום דבר אחר? הם חייבים לאכול משהו. 

"שלוש המילים האלו 'העיקר שיאכל משהו' הן מלכודת. ברגע שילד מבין שאימא שלו בלחץ שהוא יאכל משהו, הוא מבין שבכל תרחיש הוא יקבל בסוף את הטעמים הפשוטים של המלח והסוכר, כלומר הוא יסרב למאכלים חדשים עד שיקבל את אלו שהוא התרגל לאהוב".

ומה קורה במסעדות?

"בתפריטי ילדים יש תמיד שניצל וצ'יפס. אנחנו מגיעים למצב מגוחך שההורים אוכלים אוכל בריא ומגוון והילד אוכל ג'אנק. פוטרים את זה ב׳טוב, הוא ילד׳, אבל ההפך הוא הנכון – הילד זקוק למזון מזין יותר מאיתנו. הוא צריך לגדול ולפתח את מערכת השרירים והעצמות".

התפריט המבזה

"למסעדות יש קודם כל את האספקט המסחרי", אומרת מיכל וקסמן, מחברת רבי המכר "טעמים ראשונים", "ארוחת ילדים" ו"בואו לאכול" ובעלת הבלוג "בואו לאכול". "מסעדה שפונה למשפחות תרצה לפתות את ההורים כדי שירגישו בנוח לבוא עם הילדים. המסעדנים מניחים שהילדים, כל הילדים, אוהבים פסטה, צ'יפס ושניצל, אז אלו המאכלים הראשונים שיופיעו בתפריט הילדים".

וזה לא מפריע לך?

"ברור שכאימא וכאשת אוכל הייתי שמחה לראות מגוון רחב יותר של מנות, אבל יש פה גם עניין אמביוולנטי מאוד; אם כבר יצאת למסעדה, פינית את הערב והשקעת את הכסף – אתה רוצה שהילדים יאכלו בשקט ולא יצרחו 'אין לנו מה לאכול פה!'. גם אנחנו לא תמיד נזמין במסעדה מאכלים לא מוכרים. מצד שני, יש רצון לאפשר להם להכיר מאכלים אחרים. אני רואה את זה עם הילדים שלי – בהינתן האפשרות לפסטה בולונז, הם מיד יבחרו בה, וכשאין – הם יאכלו סטייק בשמחה".

בהינתן האפשרות לפסטה, הילדים יבחרו בה.  צילום: אנטולי מיכאלו; סטיילינג: אינה גוטמן

הגישה של אפרת אנזל, אשת תקשורת, בשלנית, בלוגרית ויועצת קולינרית למסעדות, נחרצת הרבה יותר. "אני חושבת שאוכל לילדים במסעדות הוא תמיד אותו דבר כי ההורים מקבלים את הקביעה שכך נראה אוכל לילדים. יש הורים רבים שמגיעים למסעדה ונותנים לילד שלהם לשחק באייפון כדי שלא יפריע, כך הם מעדיפים שגם באוכל הוא יתחבר לשניצל ולצ'יפס שלו, ושלא יפריע. הם לא מבינים שיש כאן הזדמנות פז לחשוף את הילד לטעמים חדשים וללמד אותו כיצד יש להתנהג במסעדה".

אז שוב ההורים אשמים?

"אני חושבת שאם הורים היו מבקשים שיהיו אפשרויות מגוונות של אוכל לילדים, אז היו יותר אפשרויות. זו דרישה שבעלי מסעדות יכולים להיענות לה, ואני חושבת שגם הורים וגם מסעדנים מוותרים מהר מדי. אם אתם אוכלים במסעדת המבורגר, למה הילד צריך לאכול שניצלונים? שיאכל מה שכולם אוכלים במסעדה. אתם אוכלים במסעדה אסייתית? אין בעיה, תגישו לילדים עוף בטמפורה. כאשר נותנים לילדים את התחושה שהם חלק מהארוחה המשפחתית, בונים להם ביטחון שהם יכולים לאכול אוכל לא מוכר, ואפילו ליהנות ממנו כמו כולם".

איך את מיישמת את הגישה שלך?

"לבן שלי לא הגישו תפריט ילדים מימיו, פשוט כי אני לא מרשה. לאורך השנים הזמנתי מנות שהוא יכול להתמודד איתן לפי השלב ההתפתחותי שלו, ולו רק כדי שלא יקבל את תפריט הילדים המבזה הזה. במסעדות שאני מייעצת להן אני לא מרשה שיהיו מנות מיוחדות לילדים. יש מנות שנגזרות מהתפריט הרגיל ומדברות גם לילדים".

בדק בית

לפי רוזנברג, שינוי ניכר בתזונת הילדים מתחיל בבית. "קודם כל יש לפתח סבלנות ולא לברוח לג'אנק המוכר והאהוב. החוכמה האמיתית היא לדעת להדריך את הילדים לגבי מה נכון לאכול ומה לא, ולהכיל את התסכולים שיהיו בדרך לשינוי בהרגלי התזונה שלהם. "ברור שאם אני אומרת לילדות שלי (שילה בת 8 וארבל בת 6) 'בואו נאכל פיצה' הן מסכימות, אז אני עושה את זה פעם בשבוע, ויום למחרת אני מגישה להן קינואה, אפונה ודג סלמון. אני עושה את התהליך הזה עם עשרות ילדים בחודש והילדים אומרים לי בסוף 'וואי, זה דווקא טעים'. העניין הוא שברוב הבתים לא מכינים מנות כאלו לילדים. המסר שלי פשוט מאוד: אתם רוצים שהילדים יאכלו בריא יותר, תדאגו שיהיה בבית אוכל בריא. הורה צריך לעבוד למען המטרות שהוא רוצה להשיג ולהיות דמות סמכותית". וקסמן סבורה כי השנים הראשונות של כל ילד מהותיות מאוד בכל הקשור להרגלי התזונה שלו. "ההשפעה על הילד היא פחות בהרכב האוכל ויותר בגישה אליו. למשל אם נוהגים לאכול סביב השולחן ביחד או שכל אחד אוכל מתי שהוא רוצה ואיפה שהוא רוצה".

פאולה רוזנברג. צילום: זוהר שטרית

איך מקנים הרגלי תזונה נכונים?

"אצלנו בבית אף פעם לא היו משקאות ממותקים. זה ממש הרגל ממכר. אין פירוש הדבר שאני לא מרשה ילדים לשתות קולה כשאנחנו הולכים למסעדה, אני לא בעד פנאטיות. אני חושבת שאיזון היא מילת המפתח בכל הגילים. נוסף על כך, אוכל מעולם לא היווה התניה לדברים אחרים ('אם תאכל תקבל…'). אני חושבת שאי אפשר להכריח ילד או מבוגר לאכול".

אז זה בסדר שלא יסיימו את הצלחת?

"ברור. אני כן מחייבת אותם לשבת סביב השולחן בארוחות. לא בא לך לאכול? לא צריך, אבל לא תוכל לאכול אחר כך, מול הטלוויזיה. יש זמן לארוחה בבוקר, בצהריים ובערב". רוזנברג מחזקת את דבריה: "כל דבר שגורם לילד להבין שאתה מקשר בין אוכל לעולם רגשי הוא מניפולציה לא טובה. הילד לומד שאוכל הוא פרס, דרך להשיג דברים. כדאי להתרכז בתחושות פיזיות ולשאול שאלות מנחות כמו: אתה עדיין רעב? אולי הבטן שלך כבר שבעה? והכי חשוב – לתת דוגמה אישית. אם הילד לא רוצה לאכול משהו, הראו לו שאתם כן אוכלים ממנו ונהנים".

אז לאכול ליד הילד סלט מש ולזרוק את השניצלים?

"אני מקווה שאף הורה לא יקרא את הכתבה הזו ויגיד לילד שלו שאין יותר שניצל וצ'יפס. זה מעשה קיצוני שיחזיר אותנו לסורנו. צריך למתן את ההשמטות מהתפריט הרגיל. אף אחד מאיתנו לא אוכל רק אוכל בריא כל הזמן, אבל אם 80 אחוז מהתפריט יהיה טבעי יותר – פחות מעובד, עם פחות סוכרים, שומנים ומלחים – זה כבר יותר טוב. לא חייבים לרדוף אחרי הילדים עם חסות".

אפרת אנזל. צילום: מנחם רייס

"אני מאמינה בגישה הדמוקרטית", אומרת אנזל. "במהלך הארוחה אני מציעה לבני שתי אפשרויות: מנה אחת שהוא מכיר ואוהב, ואחת לא מוכרת. בהתחלה הוא בוחר את המנה המוכרת, אבל אחרי כמה פעמים הוא טועם גם את המנה שהוא לא מכיר, כי הוא רואה שלכולם טעים כל כך”.

את לא שואלת אותו מה הוא רוצה לאכול?

"מה פתאום. פשוט מגישים את מה שמכינים. אם כל פעם הייתי מגישה לו שניצל, הוא היה מתרגל והבחירות שלו היו מתקבעות. הוא לא מכיר הכל. הוא לא יודע מה הוא מפסיד כשהוא מוותר על מנות לא מוכרות פשוט כי הוא לא טעם אותן".

גם אותך לא שאלו מה את רוצה לאכול?

"הייתי ילדה הזויה. תמיד רציתי לטעום ותמיד רציתי בשר, ואימא שלי זרמה איתי. סבא שלי היה שף, אמי וסבתי בשלניות, כך שתמיד היה מגוון של אוכל. אני לא זוכרת שמישהו אי פעם הכין לי אוכל במיוחד. זה חלק מתהליך חיברות ומחינוך".

את חיה אוכל, אז קל לך יותר לראות את הדברים באופן הזה.

"אומרים לי 'יצא לך ילד פודי כי את אוהבת אוכל', וזה נכון. חשוב לי מאוד להקפיד על כל מה שקשור לאוכל בבית. אצלנו משחקים ארץ־עיר עם מאכלים, והוא מתוסכל מכך שהוא כל הזמן מפסיד לי".