שיחות על אוכל

"אני שואל את עצמי לא מעט מה זה אוכל מופלא, אלוהי"

אייל שני. איור: גילת אורקין
אייל שני. איור: גילת אורקין

ראיון אחד על אחד עם אייל שני, השף הפיוטי שחולש על אימפריית מסעדות בארץ ובעולם שמדבר על קולינריה, אלוהים ואגו

16 בדצמבר 2018

אייל שני נולד ב־1959 בירושלים. ב־1989 הקים את מסעדת אוקיינוס בירושלים שקרסה כלכלית לאחר עשור של פעילות. ב־2004 הגיש עם שותפו, שחר סגל, את תוכנית הטלוויזיה "אוכל למחשבה", ומ־2005 עד 2009 כתב עם בת זוגו, מירי חנוך, את טור האוכל של עיתון "הארץ". ב־2008 פתח את מסעדת סלון, ושנה לאחר מכן את צפון אברקסס. ב־2010 החל להופיע כאחד השופטים בתוכנית הריאליטי "מאסטר שף", ב־2011 פתח בתל אביב את הסניף הראשון של מזנון בעיר, שם הגיש מנות בלתי שגרתיות בפיתה. סניפים נוספים של מזנון הוקמו ברחבי תל אביב, צברו פופולריות גדולה והתפשטו משם גם לפריז, ניו יורק, סידני ווינה. ב־2012 הקים עם קבוצת התדר את מסעדת פורט סעיד, ולאחר מכן גם את רומנו ומלכה הכשרה.

מרב: מתי החלטת לבשל כמקצוע?

אייל: אחרי הצבא נסעתי לחו"ל לשלוש שנים. הכרתי שם בחורה שהייתה אהבת חיי, אבל היא זרקה אותי. חזרתי לארץ שבור לב, וכדי להתאבל נסעתי לחוות נטועה בצפון. ישנתי במיטה מגֵז של כבשים ואכלתי מהטבע: קטפתי עשבים, הכנתי מהם מרק ואפיתי פיתות. היו לי שם חברים ציידים, ולילה אחד הם צדו דורבנים, עשינו מדורה וצלינו אותם. אכלתי שניים־שלושה דורבנים, שתיתי שני בקבוקי יין אדום ונפלה עליי שנת אלוהים בשדה. התעוררתי בבוקר והרגשתי שנשמתי נלקחת ממני. ידעתי שאני הולך להיות טבח.

מרב: מה היה שם, ברגע ההוא?

אייל: חוויתי אושר. היו שם טבע, חיה שצדו אותה, אש, נתח בשר שעובר טרנספורמציה, לילה והירדמות על האדמה. זו חוויה טרנסצנדנטלית שבה אתה יכול לעצב את עצמך כמו ברזל חם. אופוריה רכה לעיצוב ולהתהוות.

מרב: עם היקף עסקים חובק עולם כמו שיש לך היום, אתה מצליח להגיע לרגע כזה מדי פעם?

אייל: היום אני נמצא בעולם שהוא במרחק עצום מהרגע הזה, אבל זה עולם שלא יכול להתקיים ללא הבטחה פנימית שלי שאגיע לרגעים האלה שוב – אחרת אין לי שום טעם. היום אני צריך ליצור מקומות. אני חי בתחושה שיש לי כדור אחד בקנה בכל פעם, והכדור הזה חייב לפגוע. בשביל זה יש אנשים סביבי, שהוטענו בתפיסה שלי לגבי האוכל. אני מוריש להם אותה בסיפורים ואני מהפנט אותם לכיוון חשיבה מסוים. מי שלוקח את הדרך הזאת ונכנע לה מגיע לתוצאות מטורפות באוכל.

מרב: אבל בתוך הדבר הגדול הזה כמעט ניטלה ממך הזכות לבשל.

אייל: נכון, היום אני כמעט לא מבשל, אלא הטבחים שלי. אני בא בערב ואוסף את האנרגיה שלהם ומוליך את הסרוויס שלהם על פי צלילים שהם בנו, אבל אני מכניס אותם לסולם שלי. ההצלחה שלהם היא ההצלחה שלי. הם משובטים שלי וחלקם בעלי יכולות גדולות יותר משלי.

מרב: ומה מותר אייל שני על פני המשובטים שלו?

אייל: אני שומר על משהו אחד: היכולות שלי לחבר בין דברים שנראה שאין שום קשר ביניהם, אבל כשהם יתחברו ייווצר דבר חדש. לפני שבועיים פגשתי בברלין אנשים שבונים ארונות חממה לחקלאות הידרופונית. מעולם לא ראיתי חקלאות ארוזה בתוך דבר שנראה כמו ארון יין – בלי שמש, בלי אדמה, בלי חיידקים; סביבה נקייה לגמרי. מעל כל מדף יש צמחים בתוך מצעי פלסטיק ומנורה שמסתובבת כמו מאוורר ויודעת לתת את כל אורכי הגל; מתחת לצמחים האלה זורמים מים לשורשים. טעמתי והרגשתי משהו מוזר: לצמחים יש טעם של דגים – הם לקחו מהצמח את האדמה ושמו לו מים שזרמו כמו מי ים בתנועה, לקחו את השמש ונתנו אור אחר. ואז מה קרה? הצמח נזכר במוצאו מן האצות ולכן לכל הצמחים האלה יש טעם של אצות. הבנתי שאני יכול בעצם לבנות סושי שכולו עשוי מהצמחים האלה בלי לשתף בתהליך אפילו דג אחד, אבל יהיה לו טעם של דג, ואת זה רק אני הבנתי.

כרובית שלמה אפויה בתנור של אייל שני. כיום הוא כמעט לא מבשל. צילום: אנטולי מיכאלו

מרב: גילויים מהסוג הזה מרגשים אותך כטבח.

אייל: הם מרגשים אותי כאדם כי אני חווה אור עצום בתוך הנפש. כטבח אני לא אמור לבשל מאזור המודע. אזור המודע מקלקל.

מרב: אף שהבישול היום הפך הרבה יותר מודע והרבה פחות אינטואיטיבי. זה אולי ההבדל הבולט ביותר בין הבישול המודרני לבישול המסורתי.

אייל: זה כל כך נכון! לפני חודש בישלתי ארוחה בלונדון. השף ביקש שאכיר שם מישהו מיפן ואגיד לו שלום. באתי וראיתי יפני כורע ברך ומכניס למזוודה מכשירים וסכינים. הוא עטף כל מכשיר במגבות מפשתן נעים ורך, כאילו הוא משכיב ילדים לישון. המבט שלי התהפנט עליו. הוא מביט אליי, אני אומר לו שלום, הוא גומר לעטוף את הדברים והולך לחדר השני, חוזר עם ארגז בגודל של מכונת כביסה ואומר לי: זה שלך. אני שואל אותו: מה זה? הוא אומר: זה סיר ששווה הרבה כסף, 7,000 אירו. אני אומר לו: תודה רבה, למה נתת לי? הוא אמר: כי הסתכלת עליי במבט הנכון. פתחתי ומצאתי שם מעין קומבוסטימר – תנור בישול בתוך סיר. יש גם יחידת מחשב ומעליה מעין ווק שבתוכו סיר יציקת ברזל עם טמפרטורות קבועות. המכשירים האלה מכריחים אותך להבין את התהליכים המולקולריים של האוכל.

את המטבח המולקולרי, שלוקח את תפקיד הבריאה והאבולוציה, אני לא אוהב – אלוהים עושה את זה טוב יותר מכל טבח

מרב: אתה אוהב את הכלים האלה, את טכניקות הבישול המודרניות והממוחשבות?

אייל: עד הפתיחה של מלכה לא העזתי להתקרב אליהם כי הכל מבעית אותי בהם – הנירוסטה, האור, הצג. אני לא יכול לבשל בלחיצה על כפתור דיגיטלי. במלכה אמרתי לעצמי שאני חייב לבצע את המעבר הדורי ושאני לא יכול להמשיך להשתמש רק באש. את המטבח המולקולרי, שלוקח את תפקיד הבריאה והאבולוציה, אני לא אוהב – אלוהים עושה את זה טוב יותר מכל טבח. אני משתחווה לאלוהים שעשה את הגזר ואני אעשה הכל כדי שגזר יהיה גזר. אני אתמסר לו ואבין אותו עד תום: יש מקום שנעים לו ויש מקום שפחות נעים לו, ואם תלכי רק על המקום שיותר נעים לו תגיעי לרצונו של הגזר, שהוא גם רצונו של האל.

מרב: וזה תפקידך בעולם, למלא את רצון האל?

אייל: יש לי יכולת לגלות סודות פלאיים שקיימים בתוך האוכל. את הסודות האלה אני מזהה בזכות העובדה שיש לי זמן פנימי אינסופי לבלות עם חציל. אני יכול להביט עליו ולחשוב עליו חודשים ושום דבר לא יקרה, ויום אחד לבקע את החומה הזאת. לאחרונה הנפש שלי מביטה על אורז, ועדיין לא גיליתי עליו שום דבר משמעותי.

מרב: מה מדליק אותך בגרגר הזה?

אייל:"כשעבדתי על המזנון בניו יורק אחד הלקוחות לקח אותי לאכול אצל השף היפני מאסה טקיאמה, שהמסעדה שלו (Masa) היא מהיקרות בעולם, 1,300 דולר לארוחה – מזל שלא אני שילמתי. מאסה הוא יפני בן 64, איש של אמנויות לחימה. הושיבו אותי מולו וראיתי שהוא לוקח את האורז, עושה לו צורה של ניגירי ומוריד את כף היד למטה. שאלתי את עצמי למה הוא עושה את זה. התשובה שלי הייתה שהוא מחמם את האורז, אבל אחר כך הבנתי שבאמצעות היד הוא מעביר לניגירי את הדופק שלו, כי כשאת מכניסה את הניגירי הזה לפה את מרגישה זעזוע עמוק. הוא העביר את הנשמה שלו לתוך האורז".

אייל שני. אוכל שמופנית אליו כוונה עם עוצמות. צילום: אנטולי מיכאלו

מרב: זאת פרשנות שלך.

אייל: אחרי הרבה שנים שאני אוכל בעולם אני שואל את עצמי מה זה אוכל מופלא, אוכל אלוהי. היום אני יודע שזה אוכל שמופנית אליו כוונת לב ואמונה עצומות. אם הוא חושב שהדופק שלו יעבור דרכו למנה – הדופק יעבור. אוכל מאפשר לך לשנות את פני המציאות למשך זמן מסוים. הוא חודר לך לגוף כמו כדור פסיכיאטרי ומשנה לזמן מסוים גם את הנפש שלך.כשכתבתי מדור ב״הארץ״ עם מירי אשתי היו לי תיאוריות ביולוגיות־כימיות־פיזיקליות על האוכל. קיבלתי מכתבים נזעמים מביולוגים ומכימאים שטענו שהדברים שאני אומר הם שרלטנות מוחלטת, אבל אצלי זה לא היה שרלטני. ידעתי שאני צודק אבל לא היו לי כלים להוכיח. אני מבין את התוצר ואת הדרכים אבל לא את המתמטיקה. יום אחד שאלתי את גליה העורכת מה לענות לכל אלה שמתנפלים עליי בזעם. היא אמרה לי משהו נורא חכם: יש ביולוגיה של הטבע ויש ביולוגיה של הנפש. תגיד להם שאתה מדבר על ביולוגיה של הנפש. זה ענק. היא אפשרה לי לעשות צעד גדול בחיים כי יש לי זכות להבין תהליכים בלי להיות חוקר. רק כי אני מביט על משהו במשך שנים.

אם תשאלי אותי מה התפקיד שלי פה בארץ, התשובה שלי תהיה: עמוד השדרה שיצר את המטבח הישראלי

מרב: בוא נדבר על התרומה השפתית שלך לקולינריה בישראל.

אייל: לפני שהגעתי לא היו מילים לטבחים, שפת האוכל הייתה דלה. בלי מילים אי אפשר לגרום לאנשים להרגיש את האוכל ואי אפשר לבנות תרבות אוכל, כי בלי מילים אתה לא יכול לדמיין את האוכל, לחלום עליו, להבין אותו ולהתפתח. מכיוון שבמשך עשרות שנים כתבתי תפריטים התפתחה לי שפה. המדהים הוא שלא כתבתי אף ספר וכל התורה שלי היא תורה שבעל פה. היא עוברת מאדם לאדם אבל זוכה להרבה פירושים ועיוותים פשטניים מאוד. יש משהו באוכל שלי, שכשהוא מבוצע מתוך הבנה עמוקה הוא נפלא, אבל כשהוא מבוצע במעטפת החיצונית בלבד, הוא נורא. שחר (סגל, שותפו – מ"ס) אומר לי: אייל, תכתוב, עוד רגע אתה מת ולא כתבת כלום. לא יישאר כלום, כואב הלב. הוא רוצה שאתעד את כל השפה שלי כדי שנוכל להעביר את התורה בכתב, שילמדו מזה.

מרב: ולמה אתה לא יושב וכותב?

אייל: במשך שנתיים ישבתי וכתבתי עם יובל, השף שלי, אבל לא ערכנו את זה.

מרב: מה יכתבו בפרק על אייל שני בספרי ההיסטוריה של הקולינריה הישראלית?

אייל: בחוויה שלי, כתבתי את האותיות הראשונות של המטבח הישראלי שהתחברו למילים ולמשפטים ולשפה ברורה, שכל מי שפוגש אותה מרגיש אותה. חיברתי יחד ערכים של טוהר וברוטליזם שגורמים להתמכרות לאוכל הזה. אם תשאלי אותי מה התפקיד שלי פה בארץ, התשובה שלי תהיה: עמוד השדרה שיצר את המטבח הישראלי. המטבח הזה החל להיווצר לפני כ־30 שנה עם כל המטבחים החדשים בעולם. עד אז היו מטבח איטלקי, צרפתי, טורקי ומטבחי המזרח הרחוק. ב־30 השנים האלה הצרפתים התחרבשו לגמרי והיום אין להם שום תרומה לעולם. האיטלקים נותרו אובססיביים לאוכל שלהם ולתהליך השימור שלו. הם חרדים מחדשנות, דתיים.

מרב: על זה בדיוק מסימו בוטורה, ממסעדת אוסטריה פרנצ'יסקנה שבמודנה איטליה, קנה את עולמו. הוא העז לגעת בטורטליני, בלזניה. גם האיטלקים נפתחים.

אייל: אכלתי אצלו, גם את הלזניה המפורקת שלו שמעידה על כך שהוא טבח רדוד מאוד. מי שמפרק לזניה לא מבין בלזניה, כי לזניה בנויה משכבות הלחות שבה. היא מתקיימת כשהלחות הפנימית שבין השכבות היא מושלמת – אין שום מים חופשיים, הכל צמוד, ויש מספיק רטיבות כדי שהמרכיבים יהיו נוזליים ובתנועה; והוא בא ומפרק את זה. זה כמו להגיש מנה של בן אדם מפורק. מת.

שף רנה רדזפי, מסעדת נומה. רואים שהוא מסובך עם עצמו. צילום: GettyImages

מרב: והרדוד הזה מחזיק במסעדה הטובה בעולם בשנים 2016 ו־2018 על פי "50 המסעדות הטובות בעולם".

אייל: כי כל הזמן מכוון זרקור על איטליה.

מרב: לא מדויק. זאת הפעם הראשונה שהמדריך העניק את התואר למסעדה איטלקית. שנים הוא היה מכוון למטבח הנורדי.

אייל: אין שום מטבח נורדי, זה קשקוש. לא היה מטבח נורדי ולא יכול להיות מטבח נורדי, כי לא יכול לגדול שם כלום מהאדמה. זה אזור עם מעט מאוד שמש. מי שהמציא את המטבח הזה הוא רנה רדזפי, אדם שיש לו פטיש לנימי נימים של טעם, מעין כימיאי על גבול יצרן פרפיומים שמנסה לבודד טעמים וריחות ולבנות מהם קומבינציות. הוא מאמין שאם הטעם הזה יתנגש בטעם ההוא, ייצא משהו. לפעמים אכן נוצר טעם נפלא, אבל זה חלק כל כך קטן מאוכל. ראיתי לא מזמן את "מכוער טעים", הסדרה של דיוויד צ'אנג. בפרק שעוסק בבישול ביתי צ'אנג ואשתו מתארחים בביתם של רנה ואשתו בקופנהגן. את מסתכלת על רנה ורואה שהוא מסובך עם עצמו. כל משפט יוצא עם חרדה, עם כבדות. יש שם משהו לא שמח, סגור מאוד, מתנשא. ברגע מסוים הוא אומר לצ'אנג: אני מרגיש בנומה שלהרבה לקוחות, עמוק בפנים, יש משאלה סודית שהמנה הבאה תהיה סטייק והקינוח יהיה עוגת שוקולד.

מרב: אוי, זה עצוב.

אייל: הוא מבין שבסוף, מי שאוכל את האוכל שלו לא מתגעגע לאוכל הזה ולא מתאהב בו. רנה יודע שאולי הוא עושה מעשה מפואר, אבל אין שם שלד אמיתי.

אני מרגיש צורך לשים את הזרע שלי בכל מקום. אני חייב לבקע את העולם.

מרב: אז אני מבינה שאתה לא מקנא בו. במי כן?

אייל: אני אוהב את אלן פאסאר (ממסעדת ל'ארפז בפריז) ומזדהה איתו. יש רק שלוש או ארבע דרכים להכין בשר ודגים. המטבח לא מתרחש שם, אלא בירקות. פאסאר מבין את זה ולא מהכיוון הטבעוני. הוא מבין שירקות הם בעלי חיים עם נשמה שמאוד קשה למצוא והיא מאוד מתעתעת, כי הנשמה שלהם לא נמצאת בתוך דם כמו אצל חיות. אפשר להעמיד יצירות נפלאות מירקות, ופאסאר עושה זאת. פראן אדרייה (ממסעדת אל בולי ז"ל שבצפון ספרד) נשלח מאלוהים כדי להראות לעולם משהו אחר בבישול. הוא הגה את המטבח המולקולרי. בעיניי הוא ממש שליח האל. הוא לא בא לעולם כדי להנחיל את המטבח שלו אלא כדי לתת פרספקטיבה נוספת לאוכל. כשאל בולי נסגרה הוא כתב שהם עשו את מופע קסמי האוכל הכי גדול שהתקיים ביקום אי פעם, אבל שמבחינתו הם נכשלו, כי האוכל הזה לא יצר געגועים או אהבה. הם הבינו שהתפקיד של אל בולי היה לתת דעת בעולם, והם סיימו את תפקידם. אז אני לא מקנא בו אבל אני כן מזהה זכויות גדולות שניתנות.

מרב: ומה הזכות שניתנה לך?

אייל: יצרתי המצאות עצומות בקנה מידה עולמי, ולא רק במטבח הישראלי.

מרב: כמו הקרפצ'ו דג, הסשימי עגבנייה, ולאחרונה טענת בניו יורק שהמצאת את ההמבורגר מחדש. למה חשוב לך כל כך לקבל קרדיט על ההמצאות האלה, שאגב לא בטוח שאת כולן אכן המצאת?

אייל: "אגו. כשהתחלתי לבשל, הפסקתי לשמוע מוזיקה, לצאת עם בחורות, לקרוא ספרים ולראות חברים. נזיר – 11 שנה מעל קרש החיתוך. ואז יום אחד באה אליי ידידה זקנה, הגישה לי דיסק של הקונצ'רטו הרביעי לפסנתר של בטהובן ואמרה שזה ישנה את חיי. הקשבתי ופתאום הכל התפענח לי. הבנתי שאין לי את הגאונות של בטהובן, של מוצרט או של ארכימדס ושלא אשנה את העולם. הייתי כמעט בן 40 ואיבדתי את הרצון לחיות. חמש שנים רציתי למות, ובגיל 45 הבנתי שאולי העולם לא ניתן לי, אבל ישראל כן ניתנה לי, ובישראל אני יכול לעשות שינוי גדול ולסחוף אחרי אנשים, כל עוד אני מאמין במה שאני עושה. רק אז הצלחתי לחזור לנשום ולחיות".

מרב: זה אגו שלא תמצא אצל שפיות.

אייל: נכון, אני מרגיש צורך לשים את הזרע שלי בכל מקום. אני חייב לבקע את העולם. זו סיבת הקיום שלי – להבין שיש לי איכות של זרע שמבקעת את העולם. עד שלא התמוטטתי כלכלית, הייתי אדם שלא ראה אף אחד אחר. הכל היה אני ואני ואני – אגו טהור ונורא של גבר לא מפותח. היה לי מעמד אבל חייתי חיים איומים. ואז, כשהכל קרס, חוויתי אושר שלא ידעתי מימיי. ביום שהודיעו לי שהבנק השתלט על כל נכסיי הרגשתי שנפטרתי מהאדם הראשון שקוראים לו אייל ושנולד האדם השני. פתאום רציתי לחבור לאנשים ולעשות איתם דברים. הבנתי שאין שום משמעות לעבודה על האני, אלא רק על הנתינה. כשיש נתינה, הכל מתחיל לזרום.

שף מסימו בוטורה, אוסטריה פרנצ'יסקנה. מי שמפרק לזניה לא מבין בלזניה.  צילום: GettyImages

לא רשת בפורמט של קופי פייסט

מרב: בוא נדבר על המזנונים שאתה פורש בעולם. אפשר לכנות את זה רשת?

אייל: זו לא רשת.

מרב: למה? בדומה למקדונלד׳ס זה פורמט שעושים לו קופי פייסט בכל מקום בעולם.

אייל: זה פורמט, נכון, אבל כל סניף בעולם מותאם למקום שבו הוא פועל. יש אצלנו בחברה ויכוח גדול. שחר, שהוא איש מאוד מעשי, אומר: יש לנו קלפי אס ביד, בוא נעשה קופי פייסט אינסופי, אבל אני יודע שאם לא תיווצר שונות, לא תהיה תחיה ולא יהיו היוולדות והתקיימות בכלל. המזנון הוא לא פאסט פוד. יש אצלנו שבעה טבחים שעומדים ומבשלים. זה לא אוכל שיוצא ממכונה. המזנון נולד כי שבעתי משנים שבהן בישלתי לעשירים. אני רוצה למכור אוכל בזול ולהביא אליי צעירים. כדי להביא אותם אני צריך לפזר את האוכל שלי ברחובות, אבל אני לא מוכן ליפול לאיכות הנמוכה של אוכל רחוב. לפני שפתחנו את המזנון הראשון באבן גבירול בתל אביב שאלתי את שחר: בכמה נמכור את הפיתות? הוא אמר לי: תמכור ביוקר – יבואו מעט אנשים; תמכור בזול – אולי תפסיד, אבל יגיעו המונים ומזה תרוויח, וכך היה. על הנייר אנחנו כמעט לא מרוויחים על פיתה, אבל אנחנו מרוויחים מהמכפלות, מהייצור ההמוני. לשחר יש תרומה עצומה לאריזה של רעיון הפיתות כפורמט והוא רוצה לשכפל אותו כנוסחה, רק שאני עומד לו כמכשול, כי פתאום זה לא פורמט, פתאום כל מזנון הוא מסעדה.

מרב: בתוך הגלובלי אתה מחפש את הלוקלי?

אייל: בכל מקום שאני פותח מזנון, אני מרגיש צורך חזק לפצח את המקום. כשהגעתי לניו יורק שאלתי את הספקים מהו הסנדוויץ' של ניו יורק. הם ענו שזה המבורגר, ואני החלטתי – אמציא אותו מחדש. יום לפני הפתיחה הביאו לי את המכשיר שלוחץ על הטורטיות. אמרתי: אכניס לתוכו גם המבורגר. אני לוחץ אותו ושם צד אחד על הפלנצ'ה. הלכתי לאשתו של השותף שלי שתתרגם לי את התפריט לאנגלית. אמרתי לה: תכתבי ״המבורגר רול״, והיא ענתה: ״כל דבר בניו יורק זה רול, אולי נתרגם את זה לפולדד (מקופל)״. שמעתי את זה והבנתי הכל – לקיפול יש משמעות של טעם באוכל. ג'בטה היא בצק פוקאצ'ה מקופל – אין לו טעם של פוקאצ'ה אלא של קיפול. אומלט הוא חביתה מקופלת – אין לה טעם של חביתה אלא של קיפול. פתאום אני מוסיף להמבורגר טעם של קיפול, כמו גל, ואת זה אני שם בפיתה. ברגע שנוגסים בו יש חלל מלא אדים. בפעם הראשונה את מקבלת את ההמבורגר כצינור אדים לתוך הפה. שם קרה לי נס. כשאת אוכלת המבורגר מדיום או מדיום ריר, את מרגישה בשר חי. כשאת צורבת על צד אחד ומקפלת אותו את מרגישה שההמבורגר ממולא בטרטר בשר. זו תחושה שאף פעם לא הייתה בהמבורגר. עכשיו ההמבורגר הזה הוא שיחת העיר.

פתאום אני מוסיף להמבורגר טעם של קיפול, כמו גל, ואת זה אני שם בפיתה

מרב: בארץ נהדרת כינו אותך "פיתתייר". זו הגדרה שאתה חי איתה בשלום?

אייל: חלמתי לקבל את הקרדיט על מטבח שלם שיצרתי בארץ – מטבח מנומק עם המון מתודות, אבל בסוף יצא שבחיים אני מצליח לפרוש את הזרועות שלי דרך הפיתות. לא התכוונתי לזה, לא בחרתי בזה, אבל אני גם לא מתווכח עם זה. יש בתוכי עין שלישית שמרגיעה אותי ואומרת: כך קרה.