אני לילי הגרוזינית
"אני נורא אשה למרות שאני אחלה גבר ואם צריך, יכולה לשים הרבה גברים בכיס הקטן שלי" שיחה עם האישה שמאחורי ראצ'ה
אחרי שנסגרה מסעדת "ראצ'ה" הגרוזינית בירושלים היא נפתחה מחדש בתל אביב, בחלל שבו בו פעלה למשך תקופה קצרה המסעדה של מיכל אנסקי "אחת העם" ולפניה – "ננה בר". לילי בן שלום היא המנהלת והמייסדת. את המטבח מוביל ישראל, האח של לילי ("תרשום שאני אח מוכה").
תגידי לילי, את עבדת שנים בדואר, התפטרת ופתחת מסעדה בלי שום ניסיון קודם. איך זה קרה?
שנים חלמתי על המקום כזה – בית ענק שנעים לארח בו. זהו חלק מה-DNA הגרוזיני שלי. התחתנתי בגיל שמונה עשרה וחצי – ככה זה בעדה שלנו, ואפילו נחשבתי לכלה זקנה. הייתי נשואה חמש שנים ומסורבת גט תשע שנים. מה שהפריע לי בכל השנים האלה הוא שלא יכולתי לארח ונאלצתי להתארח אצל אחרים. נכון, עשיתי קריירה בדואר אבל אחרי הגט שאפתי אויר חופשי והחלטתי שאני רוצה לפתוח מסעדה. הייתה לי הרגשה שאני יודעת לתקשר עם אנשים ברמות אחרות, עם כל סוגי האנשים. היום החיים שלי זה המסעדה.
הבנת משהו במסעדנות?
כלום, ממש כלום. בכלל לא חשבתי על ראצ'ה בירושלים במונחים של מסעדה. החלום היה ארמון ענק עם טכסים ואוכל. אז אמרתי לאמא שלי: תכיני לי כל מה שאת מכינה בשבת, עם הטעמים והניחוחות הגרוזיניים. לקחתי גם את ישראל אחי שיהיה הטבח – וככה זה עד היום.
היה קשה להסב אוכל ביתי לאוכל מסעדני?
ממש לא. כל בית גרוזיני מארח 200 איש בלי לעשות מזה עניין. גרוזינים מיומנים בלבשל בדודים (סירים גדולים מאוד). בשולחן שבת של משפחה גרוזינית יש מינימום 8 מנות עיקריות – אפשר להביא את כל השכונה ולכולם יהיה אוכל.
ופתחת מסעדה בשביל גרוזינים?
מה פתאום! אצל הגרוזינים הסבתא והאימא תמיד מבשלות יותר טוב. זה כמו שתבוא ותגיד שאתה פותח מסעדה למסעדנים. זה הגיוני? זה לא שלא הגיעו אלי גרוזינים, אבל הם היו אולי אחוז וחצי, וכל השאר אנשים מכל העדות, שחזרו שוב ושוב. פתחתי בירושלים בנובמבר 2011 ומהר מאוד הפכתי להיות מוסד בעיר.
ולמה עברת לתל אביב?
בגלל שתי סיבות. קודם כל תמיד חלמתי על תל אביב, כי הלקוחות התל אביביים שלי תמיד רצו שאפתח סניף. גם העסקים הגדולים נמצאים ברובם בתל אביב. הדבר השני היה המצב הכלכלי שנעשה גרוע בגלל המצב הבטחוני. שלוש שנים המסעדה פרחה עד שהתחיל גל הפיגועים ועדיין הכול היה במקרה. לו היית שואל אותי לפני כן אם אהיה באחד העם 1, לא הייתי מעלה את זה בדעתי. הכל קרה בפתאומיות.
ובאמת סגרת בירושלים בפתאומיות
כן, ביום שעברתי לתל אביב סגרתי בירושלים כי ממילא הפסדתי כסף. חודשיים עבדתי פה יום ולילה. בהתחלה פתחתי את הדלתות רק לחברים. כל כך פחדתי מכישלון שעשיתי את הדברים לאט לאט וכמובן לקח זמן לבנות את הצוות.
איך היית מתארת את מה שפתחת?
זה בעצם בית גרוזיני גדול עם הרבה סממנים אופיניים כולל ריהוט ותמונות על הקירות. אני גם המעצבת אבל אני לא קוראת לזה עיצוב כי ההשראה שלי היא בית. כמו שאתה רואה, זה מקום גדול עם כמה מפלסים וכמה חדרים שמתאים גם לאירועים של כמה עשרות סועדים וגם לדייטים. יש כאן תמיד אווירה של חגיגה, הרגשה שמשהו קורה פה, וכמובן שבדרך כלל אני במרכז השמחה. זה מתיש פיזית אבל אני מכורה.
אז את גרוזינית או גיאורגית?
גיאורגית זה סוג של מיתוג מחדש. השגריר הגרוזיני יזם את המילה החדשה וזה תפס יופי. אני לא חושבת שבן אדם שחי 41 שנים בארץ צריך להתכחש למקום שממנו הוא בא. תמיד קראו לי "לילי הגרוזינית" ופתאום אני צריכה להיות לילי הגיאורגית?
אפשר להגיד שעם כל הטלטולים שעברת את 'אחלה גבר'
אני נורא אשה למרות שאני אחלה גבר ואם צריך, יכולה לשים הרבה גברים בכיס הקטן שלי – לא נשברת, לא מתעייפת, ועדיין מחכה לגבר האמיתי. אבל בינתיים אני בתהליך, אני והמסעדה, ונהנית מכל רגע בחיים. הכל פורץ ממני אחרי כל השנים שעצרו אותי. אני גם כותבת ספר ביוגרפי. הראיתי אותו לעורך והוא אמר לי: "לילי תמשיכי!".