איש אדמה: הצלם חיים יוסף חוזר למקורות המזון

ראיד בשדה חיטה לפריקה, ציפורי, אביב 2018. צילום: חיים יוסף
ראיד בשדה חיטה לפריקה, ציפורי, אביב 2018. צילום: חיים יוסף

בתערוכה החדשה שלו, "טעם אדמה", מבקש צלם האוכל חיים יוסף להאיר על הקשר שבין האדמה לאדם

8 ביוני 2020

שבוע לפני פתיחת התערוכה השלישית שלו בגלריה שמרלה בבאר שבע וצלם האוכל חיים יוסף עדיין מתלבט איך לקרוא לה. השם הראשון שזרק לאוויר היה "אדמה, ידיים, אוכל אמיתי". "זה היה הכי אינטואיטיבי", הוא אומר, "בתערוכה יש הרבה גידולים והרבה ידיים עובדות שנוגעות בחומר. אוכל אמיתי (Real food) הוא דבר שאני מתעסק בו המון בשנים האחרונות, הרבה בזכות הלימודים שלי במרכז להנהגת הבריאות של אורי מאיר צ'יזיק וביתר שאת מאז לידתה של בתי תום – מה אני נותן לה לאכול? אוכל אמיתי הוא כזה שאתה יודע מאיפה הוא מגיע, אוכל שאינו מעובד".

אבל אז החבר והשף איתן ונונו (לשעבר החלוצים 3) שאצר את התערוכה ואיתי פרל, בעל הגלריה, אמרו לו ש"אוכל אמיתי" הוא שם מתנשא ולא מזמין. הוא הסכים איתם. "ברגע שאני אומר על משהו שהוא אמיתי אני בעצם אומר משהו קשה על היתר. כשאתה אומר למישהו 'אני שותה רק מים', אתה בעצם אומר 'שכל אחד ישתה מה שהוא רוצה, אבל אני לא נוגע בחרא הזה'. זה מתנשא להגיד שהאוכל הזה הוא אמיתי וכל היתר לא".

"התערוכה משקפת את התהליך שעברתי כצלם מזון" חיים יוסף. צילום: רוני פרל
"התערוכה משקפת את התהליך שעברתי כצלם מזון" חיים יוסף. צילום: רוני פרל

בסוף, אחרי הרבה התלבטויות – וקול קורא בפייסבוק שביקש מהעוקבים רעיונות לשמות ("הציעו 'תוצרת הארץ', 'באלו הידיים' ועוד כל מיני קלישאות חמודות", אומר יוסף) – הוחלט לקרוא לתערוכה "טעם אדמה". "התרגום של המילה טראור לעברית הוא בגדול 'אופי אדמה' או 'אפיון אדמה' ומשם השם התגלגל. זה סוג של משחק מילים שמחבר את הצופה לנושא התערוכה: גם הטעם של האדמה וגם טועמים את אדמה, גם אוכל וגם שורשיות".

מסיר את הכפפות

טעם אדמה, תערוכתו השלישית של יוסף (קדמו לה "אוכלים לאט", שגם אותה אצר ונונו, ו"סינסטתיקה"), היא אוסף של עבודות שצולמו בשנים 2013־2020 במסגרת עבודתו כצלם מסחרי. "רובן לא נשלחו בכלל ללקוח (כי הן לא משרתות אותו ברמה המסחרית) ונשמרו בתיקיות אפלות במחשב", הוא צוחק. "לא פלא שחברי הטוב אדם קובי, שהיה פעם אסיסטנט שלי וכיום הוא קופירייטר באחד ממשרדי הפרסום הגדולים בארץ, הציע לקרוא לתערוכה 'שתיים'".

מה זה שתיים?
"שתיים זה גם שתי הידיים שמרבות להופיע בצילומים שלי וגם האופן שבו אני נוהג לדרג ולסמן תמונות על הסט בתוכנת העריכה. כל תמונה שאני אוהב – כלומר, שנשמרת ללקוח – אני אומר לאסיסטנט שלי 'תלחץ שתיים'. פריים שברור לי שללקוח לא יהיה שום עניין בו מסומן אצלי בשש, וה'שֵשים' האלה הם התמונות שבתערוכה".

"כל העניין של תיעוד מזון הולך ונשחק. צילום האוכל הולך היום ברובו לרשתות החברתיות, למטרות שיווק ויח"צ. אנשים לא מתעדים אוכל, לא מתעדים את העבודה שלהם, מסעדות לא מצלמות כדי לתעד אלא כדי לפרסם"

ה"ששים" האלה – אם תרצו, התמונות שנשארו על רצפת חדר העריכה – הן שמסקרנות אותו לא רק כצלם מזון, אלא גם כחוקר אוכל (יוסף היה פעיל בתנועת הצעירים של ארגון סלואו פוד ישראל), כבשלן וכאכלן מודע.

"כל העניין של תיעוד מזון הולך ונשחק. צילום האוכל הולך היום ברובו לרשתות החברתיות, למטרות שיווק ויח"צ. אנשים לא מתעדים אוכל, לא מתעדים את העבודה שלהם, מסעדות לא מצלמות כדי לתעד אלא כדי לפרסם. כמעט אין עוד תיעוד לשם התיעוד.

"כצלם שרוב עבודתו מסחרית דווקא יותר מסקרנים אותי פריימים כמו הידיים שמסדרות את העגבניות על המוסקה בחדר ההכנות האחורי של המסעדה; הפרדת עלים במסעדה שהיא פעולה גנרית כל כך, כמעט באנלית; או הרגע שבו שף נכנס מהגינה בחזרה למסעדה עם מסננת מלאה בירקות; מעין רגע לא חשוב, מכיוון שהוא כבר סיים את מלאכת הליקוט, ורק לצלם יש אפשרות לבחור את הרגע הזה ולשים אותו בפרונט. זה בדיוק הכוח של צילום דוקומנטרי – בסוף, בסוג כזה של צילום, אנחנו עוצרים רגע אקראי ומעלים אותו אל התודעה, והרגעים האלה קורים רק במקומות שבהם האוכל עובר תהליך, כלומר שמכינים אוכל".

אם כך למה אתה לא מתמקד יותר בצילום דוקומנטרי אמנותי?
"כשישבתי עם איתן על התערוכה ועברנו על התמונות התחילה להתגבש תמונה ברורה שמשקפת את התהליך האישי שעברתי כצלם מזון, שהוא תהליך של חיפוש ומחקר, ואולי החיפוש הזה הוא גם החיפוש שלי אחרי משמעות בצילום אוכל מסחרי".

ומצאת אותה?
"ודאי. ב'אוכלים לאט' נורא סקרן אותי החיבור שבין הצלחת לסועד. מצחיק לראות שדווקא עכשיו אני הולך אחורה. אין שום סועד בתערוכה הזאת, אין אנשים אוכלים, יש תהליך, הצצה לגידול, לליקוט, לאפייה, חזרה למקורות המזון. במהלך העבודה שלי ביקרתי אצל חקלאים רבים, הכרתי סוגי חקלאות שונים, ראיתי מה ההבדל בין חקלאות מודרנית הייטקיסטית לבין חקלאות בעל, ותהיתי איך יש אחד שמגדל אפרסקים יפים ומושלמים ואחד שמלקט בחור מרוחק עלים ומגיש מהם סלט. זה סוג של התכווננות. יכול להיות שהתערוכה הזאת היא רק איזה סיכומון לפני שאני ניגש לפרק הבא שלי בצילום".

"אין שום סועד בתערוכה הזאת, אין אנשים אוכלים, יש תהליך, הצצה לגידול, לליקוט, לאפייה, חזרה למקורות המזון"

לסיום, מה הסיפור עם ריבוי דימויי הידיים?
"החיבור הזה של ידיים מבשלות הוא מהבית. אם ניכנס רגע לפסיכולוגיה בשקל – זה לראות את סבתא מכינה אוכל; גם בתור סטודנט היו לי המון צילומים שלה מבשלת. אם אני מזקק לרגע את המחשבה הזאת, אני חושב שהידיים מעניקות תחושת ביטחון – אתה יודע מי מאכיל אותך. אם אני מגיע לאיזשהו מקום והטבח אומר לי: 'רגע, אשים כפפות', אני ישר אומר לו – לא, אין דבר כזה. זה לא עושה לך חשק לראות מישהו מבשל עם כפפות. הידיים הן כדי לדעת שיש שם מישהו שהכין לך את האוכל, שזה לא מכונה. אולי פעם היה לי צורך לראות ידיים כדי לקבל תחושת ביטחון, היום אני צריך אותן כדי לדעת שזה אוכל אמיתי".

טעם אדמה, גלריה שמרלה, ההסתדרות 39 באר שבע, ראשון־חמישי 17:00־2:00, שישי 12:00־16:00 ו־21:30־2:00, מוצ"ש 19:00־2:00

עבודות מתוך התערוכה

יזהר, גשר הישנה, חורף 2016
יזהר סהר, השף של מסעדת רוטנברג בגשר הישנה, יוצא מדי בוקר ללקט סמוך למסעדה שלו. בחורף הכל פורח, והוא משוטט לו בין גינת הירקות של המסעדה לבין השטחים הפתוחים שבהם הוא מלקט צמחי בר למאכל ופירות מהעצים. כמה שקט יש בשיטוט בוקר וכמה סיפוק מהייבול.


מלוח, בית לחם הגלילית, 2018
בחוות התבלינים שבבית לחם הגלילית יש שפע טעמים וריחות הפזורים על פני שטח חקלאי גדול. ליוויתי סיור של שפים יהודים־אמריקאים בארץ, שהיו סקרנים לתהליכים שעוברים הצמחים לתבלין. פגשנו שם את האזוב, את הסומק ואת חבריהם מהמטבח הערבי, אבל אני התרגשתי משיח המלוח הענק שמקבל שפע של מקום בגינת התבלינים על אף התועלת המצומצמת שהוא מביא.


חלי, תל אביב, חורף 2017
חלי מגיעה כל בוקר למטבח ההכנות בשישקו, המסעדה הבולגרית שמנהל בנה בתל אביב. בימים שבהם היא מגיעה היא טורחת על הכנת המטעמים המסורתיים שאותם היא מכירה היטב מהבית. קציצות פרסה, לוטיניצה ועוד. בתמונה היא מסדרת שכבות של עגבניות למוסקה שבדרך.


לחם שחר, משמר השרון, אביב 2020
לפני שבע שנים צילמתי פעם ראשונה בלחם שחר של שחר בן ארויה ואשתו מיה. זה קרה כששי שבח (חוות קיימא בארותיים) ואני חיפשנו יצרני מזון ארטיזנליים מעמק חפר במטרה לתעד אותם. שי אמרה שחייבים ללכת ללחם שחר, ואכן, התייצבנו במאפייה מוקדם בבוקר לסט חלומי ונעים. לפני חודש התקשרה מיה ואמרה שהגיע הזמן למפגש נוסף. השכמתי והתייצבתי. מדובר במאפייה קטנה בכניסה לקיבוץ שהאופים בה עדיין מעצבים את כיכרות הלחם בידיים ומזיעים מול התנור. המחול הזה של מאפיות לנצח יהיה המחול המועדף עליי.


עמית, צבעון, קיץ 2014
היסטוריון התזונה אורי מאיר צ'יזיק, עמית פומפן מילקוט הרועים ואני יצאנו ללקט תאנים מעצים שאינם בבעלות איש והליקוט מהם אפשרי. עמית, שהוא מומחה לחקלאות בת קיימא ובעל ידע גדול בחקלאות מסורתית, טיפס, קטף והסביר מהם ההבדלים בין התאנים. הוא אוסף גם את הטריות וגם את אלה שנופלות על הקרקע, שאותן הוא מייבש בשמש לימי החורף.


ראיד, ציפורי, אביב 2018
באביב, החיטה שמיועדת לפריקה נקצרת, נשרפת, מופרדת מהשיבולים וממשיכה למפעל לייבוש ואריזה. זוהי מסורת ארוכת שנים, וכמו הרבה אגדות אוכל טובות, גם גילוי הפריקה מקורו בטעות: שדה חיטה שעלה באש גרם לפלח לנסות לבשל את החיטה ולגלות בה טעמים מעושנים נפלאים. השיבולת מגינה על הגרגר בזמן השריפה הקצרה והגרגר נותר ירוק, פציח וטעים.


עלי גזר ב־OCD, תל אביב, חורף 2017
רמת הירידה לפרטים במסעדה כמו OCD מצריכה לפעמים שש ידיים עובדות כדי לטפל כראוי בחומרי הגלם. כשהגזר מגיע למסעדה, הגבעולים הולכים לשימוש אחד, העלים לשימוש אחר והגזר עצמו לשימוש שלישי. השף רז רהב לוקח ברצינות גדולה חומרי גלם וגם את הדרך שאנחנו עושים בצילומים זה שנים רבות יחד.


ריש לקיש, ציפורי, 2014
נסענו עם אורי מאיר צ'יזיק לבקר את משפחת נוי־מאיר במושב ציפורי, שלה מטעי זיתים ותיקים וצעירים. שמן הזית של המשפחה ידוע באיכויותיו. הבת, איילה נוי־מאיר, היא אחת הנשים המרשימות שעוסקות בתחום, והיא עושה חקלאות אורגנית עם הקשבה מדהימה לאדמה, לטבע ולחיך של הצרכן.


נבילה, ראמה, אביב 2014
מול הכנסייה בראמה יש מרכז קהילתי קטן שבו מתכנסות לפני החגים נשות הכפר כדי לאפות עוגיות מסורתיות. אחר כך הן מוכרות אותן ומעבירות את הכסף לכנסייה שמשקיעה בקהילה, בנוער, בזוגות צעירים, בחינוך ועוד. נבילה, יושבת הראש, מנהלת את העניינים ביד רמה ונעימה. הנשים יושבות ומתייעצות, לכל אחת המתכון הביתי שלה. השיחה קולחת והתנורים עובדים שעות נוספות.