צומת וולקן

היינות הוולקניים של פורטוגל כובשים את העולם

כרמים בפיקו, האיים האזוריים, פורטוגל. צילום: shutterstock
כרמים בפיקו, האיים האזוריים, פורטוגל. צילום: shutterstock

באיים האזוריים שבפורטוגל מנסים לשוב ולייצר יינות איכותיים מזנים מקומיים שיפנו לעברם תשומת לב. נראה שזה מצליח להם

בסוף המאה ה־19 עמד ענף היין האירופי בפני סכנת הכחדה ממשית. כנימת הפילוקסרה שהיגרה לאירופה באמצעות חוקרים בריטים שנשאו עמם גפנים מארצות הברית, התפשטה כאש בשדה קוצים בין חלקות הכרמים של עולם היין הישן וכילתה כמעט כל מה שעמד בדרכה (למעט כרמים שהיו נטועים על אדמה חולית). הנזקים שהותירה אחריה המגפה היו עצומים והפתרון שנמצא לבעיה – הרכבת גפנים על כנות אמריקאיות שעמידות בפני פילוקסרה – הוא ברירת המחדל של ענף היין האירופי עד היום.

אחד מתוך תשעת האיים שמרכיבים את הארכיפלג פיקו, האיים האזוריים, פורטוגל. צילום: shutterstock
אחד מתוך תשעת האיים שמרכיבים את הארכיפלג פיקו, האיים האזוריים, פורטוגל. צילום: shutterstock

קשה לדמיין כיצד היה נראה עולם היין לולא תקפה אותו הפילוקסרה באגרסיביות רבה כל כך. אפשר רק לנסות לשער אילו אזורי יין היו שומרים על מעמדם בשוק היין העולמי ואילו זני ענבים היו נותרים דומיננטיים. ככלות הכל, לצד אזורי יין שהצליחו לשרוד ולהמציא את עצמם מחדש, היו אחרים שפשוט נמחו ממפת היין העולמית. בין שתי הקבוצות הללו קיימת גם קבוצת ביניים שעמה נמנים אזורי יין שאמנם נפגעו אנושות ממהלומת הכנימה, אך נשתמרה בהם גחלת של מסורת עשיית יין וכעת נעשים מאמצים כדי להשיבם למרכז הבמה. לקבוצה זו של אזורי יין שחווים כעת תהליך של לידה מחדש, משתייכים האיים האזוריים של פורטוגל (Azores Islands) שבהם ביקרתי לאחרונה למשך יומיים.

פיקו, השני בגודלו מבין איי הארכיפלג ואתר מורשת עולמית מטעם אונסק"ו, הוא מרכז תעשיית היין של האיים האזוריים. היינות הוולקניים שמגיעים מאדמתו הגעשית מעוררים היום סקרנות רבה בקרב שוחרי יין ונראה כי המגמה רק תלך ותתחזק

ארכיפלג האיים האזוריים מורכב מתשעה איים ששוכנים בלב האוקיינוס האטלנטי על הנתיב בין פורטוגל לאמריקה הצפונית, מרחק של שעתיים טיסה מליסבון. הארכיפלג התגלה במאה ה־14 ועוד במאה ה־15 נרשמו בו עדויות לעבודת כורמות משגשגת. כפי שקרה בלא מעט אזורי יין באותם ימים, היו אלו הנזירים המקומיים, בעיקר מהמסדר הפרנציסקני, שעבדו בכרמים במרץ רב ותרמו להיווסדה של מסורת עשיית יין מקומית.
תור הזהב של יינות האיים האזוריים לא איחר לבוא, ולפני כ־200 שנה, בתחילת המאה ה־18, נחשבו יינות האיים למותג מבוקש. מזג האוויר הימי הממוזג בצירוף המיקום האסטרטגי המצוין בין אירופה לאמריקה, הוביל את היינות האזוריים למדינות רבות מעבר לים כמו ברזיל, ארצות הברית, רוסיה והולנד. אלו היו יינות מחוזקים ששיעור האלכוהול הגבוה שהכילו איפשר להם לשרוד את המסע בשלום בלי להתקלקל. מרכז עשיית היין של האיים היה אז (וגם היום) האי פיקו (Pico), אך היינות נשלחו לאי הסמוך פאיאל (Faial) ומשם עשו את דרכם באונייה למדינות השונות. מהסיבה הזו התפרסמו היינות אז בשם יינות פאיאל.

רשת של גדרות מסולעות שתפקידן להגן על הגפנים כרמים בפיקו, פורטוגל. צילום: shutterstock
רשת של גדרות מסולעות שתפקידן להגן על הגפנים כרמים בפיקו, פורטוגל. צילום: shutterstock

המשבר הראשון שחוותה תעשיית היין של האיים האזוריים היה התפשטותה של פטריית הקימחון בכרמים באמצע ה־19 ומלאכת הריסת הגפנים הושלמה על ידי הפילוקסרה שהגיעה כמה עשורים מאוחר יותר. הכרמים עם הזנים המקומיים נפגעו ובמקומם נטעו באיים זנים היברידיים שאמנם היו עמידים בפני מחלות וסכנות אך לא הצליחו לנפק חומר גלם ייחודי ואיכותי דיו לייצור יין. כך הלכה תעשיית היין המקומית ודעכה עד שהפכה לחסרת משמעות לחלוטין. בשנים האחרונות – כחלק מגל של אזורי יין שחוזרים לזנים המקומיים ומגששים את דרכם חזרה לשוק הבינלאומי – מנסים באיים האזוריים לשוב ולייצר יינות איכותיים שיפנו לעברם תשומת לב בינלאומית. לפחות לעת עתה נראה כי הדברים מתקדמים בקצב נכון ובכיוון חיובי.

לגדול פרא ולהתפלש באדמה
מתוך תשעת האיים שמרכיבים את הארכיפלג, יין מיוצר היום בארבעה בלבד: סאו מיגל, טרסיירה, גראסיוזה ופיקו, האי השני בגודלו בארכיפלג, שמשמש כבירת היין של האיים האזוריים. במרכז האי השקט והיפהפה שמשתרע על פני 447 קמ"ר, מתנשא לגובה של 2,341 מ' הר הגעש פיקו, ההר הגבוה בפורטוגל. השפעתו הגעשית של ההר, שפסגתו מכוסה בערפילים עד שעות אחר הצהריים, ניכרת כמעט בכל מקום באי לרבות הכרמים שנטועים כולם על פני האדמה הוולקנית. הנטיעות בפיקו נעשות בעיקר בטבעת החיצונית של האי, זאת שקרובה יותר לקו המים, וזאת אף על פי שהרוחות, הלחות ומלח הים עשויים להסב נזק לכרם. הסיבה לכך נעוצה בהגברת הסיכויים לקבלת ענבים בהבשלה מלאה. רוחות שמנשבות אל האי מכיוון האוקיינוס האטלנטי נתקלות בהר, מטפסות מעלה ומייצרות מעין כובע ערפילי שמצל את הטבעת הפנימית של שטחי האי, כך שכרמים שנטועים בעומקו עשויים לסבול מהיעדר אור שמש מספק לכדי הבשלת הענבים. אותה טבעת כרמים שמקיפה את האי יוצרת מחזה דרמטי ששמור לאזורי יין געשיים. כדי לייצר שטח מחיה לגפנים, נאלצו המקומיים לפנות מהאדמה סלעי בזלת שחורים. באמצעות אותם סלעי בזלת שנערמו בנו הכורמים רשת של גדרות מסולעות שתפקידן להגן על הגפנים מפני הרוחות החזקות ורוויות המלח שמנשבות מכיוון הים. כדי להמעיט את החשיפה לרוח מאפשרים הכורמים לגפנים לגדול פרא ולהתפלש באדמה הוולקנית. מבנה הכרמים וגובה הגפנים הנמוך אמנם משרת את השמירה על הגפן, אך הופך את המלאכה בכרמים לקשה מאוד. לא בכדי טיפסו מחירי הענבים בפיקו ליותר מחמישה יורו לק"ג, מחיר אסטרונומי ביחס לאזורי יין אחרים בפורטוגל.

בית טיפוסי בפיקו שבנוי מאבני בזלת מקומיים פורטוגל. צילום: shutterstock
בית טיפוסי בפיקו שבנוי מאבני בזלת מקומיים פורטוגל. צילום: shutterstock

השבת זנים מקומיים
כדי להבין את התנופה שבה נמצא כעת ענף היין של האיים האזוריים יש להציץ במספרים: בשנת 1961 פעלו באי פיקו 50 מגדלי ענבים לעומת 250 מגדלים שפועלים בו היום וחולשים על שטח כרמים של 10,000 דונם. מאחר שכל אחד מהמגדלים מחזיק שטח קטן בלבד – ובצירוף העובדה שיינות האזור טרם פרצו לחלוטין קדימה – אין פועלים באי כמעט יקבים קטנים ורוב העשייה מתרכזת בקואופרטיב המקומי שעונה לשם Ilha do Pico, אשר מרכז את תוצרתם של מרבית מגדלי האזור. בכל זאת, מי שמצליח להפנות את הזרקור לעבר יינות האיים האזוריים בעת האחרונה הוא אנטוניו מאסאניטה מיקב Azores Wine Company. מאסאניטה, בן לאב יליד האיים האזוריים ואם מאלנטז'ו (אזור יין אחר שנמצא בדרום מרכז פורטוגל), נחשב לדמות שמאחורי הרנסנס שחווים יינות האיים, בעיקר הודות לעבודתו שמתמקדת בהשבת הזנים המקומיים ללב העשייה. לאחר שכבר יצר לעצמו מוניטין באזורי יין אחרים בפורטוגל, הגיע מאסאניטה בשנת 2007 לאיים לאחר שהוזמן להעביר שם סדנת יין וקולינריה. "לאחר הביקור הזה התחלתי לבלות יותר ויותר זמן באיים", סיפר לי מאסאניטה בביקור שערכתי ביקב, "ושמתי לב שזני הענבים המקומיים כבר לא נמצאים בכרמים אלא במרכזים לשימור בלבד. כאשר ניסיתי לברר מדוע, נעניתי שאי אפשר לייצר יינות איכותיים מהזנים הללו".

היינות שטעמתי באיים טומנים בחובם את העוצמה, המתח והמינרליות שגלומים באדמה הגעשית. כאשר מצרפים לכך את ההשפעה האטלנטית ומליחות הים שנלווית אליה, מקבלים יינות לבנים מלאי אופי ורעננות

בשנת 2013 הוזמן מאסאניטה לפיקו על ידי הקואופרטיב המקומי כדי להעביר סדנאות יין למקומיים. שירותיו הוצעו לכל אחד מהיקבים, אך היחיד שנענה להצעה היה הכורם המקומי פאולו מאצ'אדו, "לא לפני שהוא וידא איתי כמה פעמים שזה בחינם", נזכר מאסאניטה בחיוך.

 

האיש מאחורי הרנסנס היינן אנטוניו מאסאניטה מיקב Azores Wine Company. צילום: MUST
האיש מאחורי הרנסנס היינן אנטוניו מאסאניטה מיקב Azores Wine Company. צילום: MUST

מאסאניטה ומאצ'אדו שמו את כל יהבם על הזנים המקומיים. באיים האזוריים מותר השימוש ב־33 זני ענבים, בהם 15 אדומים ו־18 לבנים, אך עשיית היין באי מאופיינת ברוב מכריע של יינות לבנים. בזנים הלבנים המקומיים, החשובים ביותר הם ארינטו דוס אזורס, ורדלהו וטאראנטז דו פיקו. בתוך תהליך העבודה עם הזנים הללו השקיע מאסאניטה מאמצים כדי להתחקות אחר המקור הגנטי שלהם. הממצאים אמנם אינם חד משמעיים, אך יש סברה שוורדלהו מקיים קשר הורות כלשהו עם שני הזנים האחרים. כך או כך מדובר בשלושה זנים מקומיים שמשתלבים בסיפור של חזרה למסורת, אם כי להבדיל מהיינות שיוצרו לפני 200 שנה, מרבית היינות שמיוצרים היום באיים הם יינות יבשים, ונתח היינות המחוזקים קטן בהרבה מכפי שהיה.

הרנסנס של היינות הוולקניים
יינות וולקניים נמצאים בשיא מבחינת אהדתם בקרב שוחרי יין. אזורי יין כמו הר אתנה בסיציליה וסנטוריני שביוון נחשבים לכוחות עולים בשמי היין. הצלחתם של יינות מאזורים געשיים כמעט והפכה לסוגה בפני עצמה, ועל כך יעיד הספר "יינות וולקניים" של ג'ון סאבו שבעקבותיו נוסד כינוס עולמי שמוקדש ליינות הללו.
מהבחינה הזאת ובהכללה, היינות שטעמתי באיים האזוריים עונים על ההבטחה של יינות וולקניים. הם טומנים בחובם את העוצמה, המתח והמינרליות שגלומים באדמה הגעשית. כאשר מצרפים לכך את ההשפעה האטלנטית ומליחות הים שנלווית אליה מקבלים יינות לבנים מלאי אופי ורעננות. אפשר רק לשער שככל שיחלוף הזמן והיצרנים ילמדו טוב יותר את אופיים של הזנים, היינות שיגיעו מהאיים רק ילכו ויישתפרו.

התחקות אחר המקור הגנטי של הזנים המקומיים יינות מזנים מקומיים של פיקו, פורטוגל. צילום: MUST
התחקות אחר המקור הגנטי של הזנים המקומיים יינות מזנים מקומיים של פיקו, פורטוגל. צילום: MUST

כך או כך, בינתיים מדובר בכמויות קטנות יחסית של יין בשל היבולים הנמוכים שמניבה העבודה בכרמים. מחירי היינות, שהם תוצר של מחירי הענבים והכמות הקטנה, אינם נמוכים ביחס לממוצע בשוק הפורטוגלי, אך גם אינם גבוהים במיוחד ונעים סביב 20 אירו לבקבוק. כמו כל מקום אחר בפורטוגל היום, גם האיים האזוריים חווים עלייה משמעותית במספר התיירים שמבקרים בהם, אך עדיין שוררת בהם אווירה בתולית. ביקור בפורטוגל הוא בהחלט הזדמנות לסטות מהמסלול ולבקר באיים שהזמן מתנהל בהם בעצלתיים.
ואם כבר הגעתם לאיים, הנה שתי המלצות קולינריות קטנות: הראשונה היא ארוחת צהריים במסעדת Cella Bar שבפיקו, שזכתה בפרסי אדריכלות ומגישה מנות ים טריות ונהדרות. השנייה נמצאת במרחק של חצי שעת הפלגה לעיר הורטה שבאי השכן פאיאל ועונה לשם Peter Café Sport. מדובר בבר היסטורי שכל צעיר פורטוגלי שומע סיפורים על אודותיו. היכנסו, הזמינו את מנת הג'ין וטוניק המפורסמת של המקום לצד צלחת של בקלה מטוגן ותרגישו קצת כמו יורדי הים שהרוו שם את צימאונם במשך מאות שנים. אח, החיים באי.

ניצוצות של השראה

כנס היין הבינלאומי Must שנערך לאחרונה בפורטוגל הוא עוד הוכחה להפיכתה של המדינה לכוח עולה בתחום

אם מישהו היה צריך ביסוס נוסף להפיכתה של פורטוגל ממדינה בעלת חשיבות משנית לכוח עולה, הן בתחום התיירות והן בתחום היין, הרי שקיבל אותו בכנס היין MUST – Fermenting Ideas, שנערך לאחרונה זו השנה השלישית בעיירת החוף קשקאיש.
"אף אחד בקשקאיש לא האמין לפני ארבע שנים שכנס מהסוג הזה יכול להתקיים כאן", אמר במושב הפתיחה של הכנס רוי פלקאו, עיתונאי יין מקומי שייסד את Must בצוותא עם מפיק הטלוויזיה פאולו סלוואדור. במובן הרחב יותר אני מרשה לעצמי לשער שאף אחד בעולם היין, מלבד פלקאו וסלוואדור כמובן, לא העלה על דעתו שדווקא פורטוגל תצליח לאגד תחת קורת גג אחת אנשי יין רבים מרחבי העולם, שיתכנסו לשם המטרה של החלפת רעיונות וקיום דיונים מעמיקים בנושאי יין.
לאחר שלקחתי חלק בשלושת ימי הכנס שנערך בשלהי חודש יוני, אני יכול רק לומר שמדובר ברעיון נפלא שנחוץ כל כך לענף היין העולמי שנמצא בנתק ברוב ימות השנה. האפשרות להקדיש זמן לשיח פנים מול פנים עם אנשים שחולקים תשוקה אמיתית ליין, הניבה בסופו של דבר ניצוצות של השראה ולא מעט חומר למחשבה להמשך הדרך.

במרכז הכנס: ההתחממות הגלובלית רוי פלקאו, מייסד כנס היין MUST – Fermenting Ideas. צילום: MUST
במרכז הכנס: ההתחממות הגלובלית רוי פלקאו, מייסד כנס היין MUST – Fermenting Ideas. צילום: MUST

שלושת ימי הכנס מורכבים מהרצאות בנות שעה בסגנון שמזכיר הרצאות TED, השליש האחרון של כל הרצאה מוקצה לשאלות שמפנה הקהל באולם לדובר. מרכיב קריטי נוסף הוא שפלקאו וסלוואדור הצליחו לשמור את הכנס עצמאי מבחינה כלכלית ולהימנע בכך מהרצאות של נותני חסות, שבדרך כלל משתקות את האפשרות לדיון ביקורתי ומעמיק. בסיום כל יום נערך רב שיח שעסק בנושאים החמים שעומדים על הפרק: יין טבעי, מתן ציונים וביקורות ליין ונטיעת זנים שונים ברחבי העולם בעידן של התחממות גלובלית.
המארגנים העמידו שורה מרשימה של דוברים. כמה מהשמות הבולטים הם אריק אסימוב, מבקר היין הוותיק והנפלא של הניו יורק טיימס, שטען שעולם היין נמצא כרגע בתור הזהב שלו; ליסה פרוטי בראון, מבקרת יין והעורכת הראשית של אתר היין Wine advocate של רוברט פארקר, ששטחה את כתב ההגנה שלה בדבר הצורך בביקורת יין מספרית, וטענה שציונים זה לא הכל וכי חשוב לקרוא גם את רשמי הטעימה של כל מבקר; איזבל לז'רון, כוהנת היין הטבעי ומייסדת פסטיבלי RAW, שנשאה דברים בגנות החקלאות החד זנית ובשבחי החקלאות האורגנית והביו דינמית; נציקי ביילה, ייננית דרום אפריקאית שגדלה תחת משטר האפרטהייד, שתיארה את דרך החתחתים שעברה כדי להפוך לייננית השחורה הראשונה בתחום שנשלט לחלוטין על ידי לבנים; ומיגל טורס, הנשיא הקשיש ורב הניסיון של אימפריית היין הקטלונית טורס, שהרביץ את תורתו בדבר הצורך בשמירה על כדור הארץ.
קצת קשה לסכם רשמים מכל אחת מההרצאות שניתנו, אך אם צריך לבחור נושא מרכזי אחד שמעסיק היום את עולם היין על שלל גווניו, זוהי ההתחממות הגלובלית. צמד המילים הזה חזר כמעט בכל הרצאה, ואם בעבר נושאים של קיימות נחשבו למבריחי קהל ודאיים, היום כולם מבינים (חוץ אולי מדונלד טראמפ) שצריך לקחת את העניינים לידיים ויפה שעה אחת קודם. גאיה גאיה מיקב גאיה (לא, זו לא טעות) הפיימונטזי פירטה בהרצאתה את כל הפעולות שמשפחתה מבצעת בשנים האחרונות בכרמים כדי להימנע מחד זניות ולהחזיר את המגוון הביולוגי לכרמים. מיגל טורס גילה כי 11 אחוז מהרווחים השנתיים שלו, זה לא מעט כסף, מושקעים במלחמה בצמצום פליטת גזי חממה. כולם מחפשים פתרונות ונראה כי ההתמודדות עם התחממות כדור הארץ היא האתגר המרכזי שעומד להעסיק את עולם היין בעתיד הקרוב.