בציר 2019

יופי נורא נולד

בציר 2019 ביקב אמפורה. צילום: שני בריל
בציר 2019 ביקב אמפורה. צילום: שני בריל

הבציר הוא סוס פרא, גם אם התחלת הרכיבה שלווה, במוקדם או במאוחר הוא יתחיל להתפרע. בשלב זה נשאר רק לעצום עיניים ולהתפלל

28 באוגוסט 2019

הבציר הוא תולדה ושיא של תשעה חודשי עבודה ארוכים בכרם. קלישאה מטפורית זו מתייחסת לפרק הזמן העובר בין הזמירה החורפית, המתרחשת לקראת סוף החורף, לבין הבציר שבלב הקיץ ולקראת סופו. היא משאירה בצד את שלושת החודשים הנוספים שבמרביתם התרדמת נופלת על הכרם ומופרעת רק בשקשוק המזמרות שלעיל. עיקרה כמובן המקבילה שהיא מותחת בין עונת הגידול לבין תשעת ירחי לידה.
מחד גיסא – שטות מחפירה. אין, ולא יכולה להיות, שום מקבילה בין משהו, כלשהו, לבין התהליך הפלאי של ביאת אדם חדש לעולם. מדי פעם יוצא לי להיתקל באלה, שבשעת שיגור יינותיהם לאיזשהו יעד בעולם, כותבים בהתרגשות "הגוזלים עוזבים את הקן", דבר הגורם לי מבוכה, בעיקר בשם הגוזלים האמיתיים בעולם.
מאידך גיסא – תיתכן אולי מקבילה כלשהי: בתחילה חרדה מצמיתה, אחר כך התרגשות גואה לקראת הבאות, מעקב והכנות, ואירוע שיא הכרוך בסבל גדול והתעלות, שרק לאחריו אופוריה גדולה מהתוצאה.

חרדה שמתחלפת בהתרגשות גואה בציר 2019 ביקב אמפורה. צילום: שני בריל
חרדה שמתחלפת בהתרגשות גואה בציר 2019 ביקב אמפורה. צילום: שני בריל

את שלב החרדה קל לזהות, מפתיע מה עלה ירוק קטן יכול לעולל. אני לא מכיר כמעט אף יינן, שלעת התנפחות הפקעים ותחילת הלבלוב אינו נפרד בצער משלוות החורף וממרתף החביות השקט וזוקף גו דרוך כהכנה לבאות. החודשים הבאים מתאפיינים בעקומת פעילות גוברת בכרם. במקביל, לכל אורך האביב ותחילת הקיץ עסוקים בתכנון. כמויות הפרי החזויות, טכניקות העבודה, ייעוד אצוות למכלי תסיסה, היערכות טכנית, הכנת שמרים וחביות עץ.

 

איפה יש עוד עבודת אדמה, אשר אפילו הספקן הציני המנותק ביותר סוגד לה, אם לא בגידול גפנים, ששיאה בציר וחג של תסיסה? ומהי עבודת היקב בבציר בתכליתה, אם לא שורה ארוכה של החלטות ומעשי רבים, ששמה מעל הכל טעם ויופי?

התכנון עובד. עד שלב כלשהו. העובדה שבציר הענבים הוא אירוע ענקי – הכרוך לא רק בהפעלת בני אדם רבים, אלא שותף בו גם ענק בלתי נתפס הקרוי טבע – גורמת לתכנון מראש להיות מוגבל. האדם מתכנן והטבע צוחק. מובן שככל שהיקב קטן יותר, השליטה קלה יותר, ולהפך, אבל תמיד עומד לנגד עיניי דימוי של חבר יינן – הבציר הוא סוס פרא. גם אם התחלת הרכיבה שלווה, מתישהו הוא יתחיל להתפרע. בשלב הזה נשאר רק לעצום עיניים, להחזיק חזק ברעמה ולהתפלל לא ליפול.
ברגע כזה או אחר יגיעו ימים ארוכים, לפעמים לילות מעוטי שינה, מצבים לא צפויים וצורך לאלתר. כל ודאות או הרגל ייבחנו מחדש. מתוך כל זה מתחיל להתחוור העונג המוזר הצומח בלב המאפליה.

העונג המוזר הצומח בלב המאפלייה בציר 2019 ביקב אמפורה. צילום: שני בריל
העונג המוזר הצומח בלב המאפלייה בציר 2019 ביקב אמפורה. צילום: שני בריל

ראשית, גודל האירוע. זהו חג לקהילות: קהילת הבוצרים, קהילת הייננים ועובדי היקבים, קהילת המיקרו אורגניזמים שבשיא התסיסה רוחשים חיים אדירים במכלים ( בכל מיליליטר, אלפית הליטר, עשר בשמינית, עשרה מיליון תאים, עשרה מיליארד תאים בליטר) שהיינן מנצח עליהם ולפעמים רופא אותם. שנית, גודל עצמך; מן הכלל אל הפרט. מצב כמו שתיארתי רווי אדרנלין. הדימוי הסטואי הפופולרי של יין, יינן ויקב, מתהפך לגמרי על ראשו בבציר. אבל זו רוויה ממוקדת. החלטה רודפת החלטה, אין מקום לדחיינות, כל היסוס נקצב בזמן, כל הפרעת קשב נגזרת לגלות, כל כולך משועבד לקשב לחומריך ולתכלית התהליך.
שלישית, השותף הגדול – הטבע. הוגים רבים במאה האחרונה עסקו באדם המודרני, החי בערים גדולות, במנותק מכוחות שמעבר לו, ובמיוחד מן הטבע. כבר עונת ההבשלה, אבל עוד יותר רגע הבציר, וכל מה שרוחש במכלים אחריו מנכיח שוב ושוב ישות ועוצמה גדולה וחזקה ממך לאין ערוך, ישות שתכלית מעשיך ותוצאות יצירתיותך תלויה בשותפותה הטובה, בדרך ברורה ונטולת ספקות. המגע עם עוצמות שכאלה, חושבים ההוגים שהזכרתי, לפחות בחלקם, מחזירה אל חיי האדם המודרני, במיוחד החילוני, מימד של פליאה וקדושה. החיבור הזה ממשיך לחיות בתוצר, שנת הבציר הרשומה עליו מתעדת את פלא החיבור עם עוצמות אלה שמעבר לך, וזהו לתפיסתי, חלק גדול מן הקסם גם של המוצר הסופי אצל צרכניו.

 

זהו מצב רווי אדרנלין: החלטה רודפת החלטה, אין מקום לדחיינות, כל היסוס נקצב בזמן, כל הפרעת קשב נגזרת לגלות, וכל כולך משועבד לקשב לחומריך ולתכלית התהליך

ואי אפשר בלי הנקודה המקומית. הישראלית. היהודית. התחנכתי בבית הספר היסודי ע"ש א.ד.גורדון. למרות שבית ספר זה היה הגחל הלוחש האחרון של זרם העובדים במערכת החינוך, היו חרותות על סמלו המילים "תורה" ו"עבודה" והמורה הנערץ שלי לחקלאות, נח, איש הפועל המזרחי, תמיד בבגדי חאקי ונעלי עבודה ועם ברט שחור במקום כיפה, היה גם המורה לתורה שבעל פה. כשבגרתי, התעניינתי מעט בהגותו של גורדון. גורדון חשב על עבודה, במיוחד עבודת אדמה, כתהליך ריפויי, כתנאי לקיום תקין, אישי ולאומי.

איפה יש עוד עבודת אדמה, אשר אפילו הספקן הציני המנותק ביותר סוגד לה, גם במדינה שמתנכרת לחקלאיה – אם הוא חובב יין כמובן – אם לא בגידול גפנים, ששיאה בציר וחג של תסיסה? ומהי עבודת היקב בבציר בתכליתה, אם לא שורה ארוכה של החלטות ומעשי רבים, ששמה מעל הכל טעם ויופי? עבודת אדמה שנגמרת בחג של יופי, זו דרך קריאת המציאות שהבציר מציע לי. בהקשר זה מהדהדת בי שורה של ו. ב. ייטס, המשורר האירי הדגול, משורר שהרחיק מעצמו את הפוליטי-אידאולוגי, רק כדי להיות מוקסם מבמת החיים עצמם, עליה שיחקו אנשים את אשר גזר עליהם גורלם, "הכל שונה כליל: יופי נורא נולד". ועוד לא גיליתי דרך לשמר את היופי הזה במלואו עד הבקבוק.

דברים אלה הם אישיים למדי. אינני מציע אותם לאף אחד, אלא אם כן הוא מוצא בהם תועלת. והייתי ממשיך ומרחיב מעט, אילולא הייתי צריך לסיים לחלום את הטקסט הזה, ולהתעורר אל יום של בציר.

חג לקהילת היין בציר 2019 ביקב אמפורה. צילום: שני בריל
חג לקהילת היין בציר 2019 ביקב אמפורה. צילום: שני בריל

אבי פלדשטיין הוא יינן ומבעליו של יקב פלדשטיין