הממלכה הקסומה: מסע קולינרי סוחף בדרום-מערב צרפת
חוות ברווזים, מעדניות מקומיות וכמהין: מסע קולינרי בחבל פריגור, המוכר יותר בשם "דורדון". מתי יוצא המטוס הבא?
התאהבתי בצרפת קצת לפני גיל 16, דרך המילים הנפלאות של רומן גארי בספרו "עפיפונים". הוא כתב שם על כל מה שרציתי לקרוא: אהבה ומלחמה, נאיביות, חרדה ואוכל. הוא נשא את המטבח הצרפתי על נס בגאווה גסטרונומית לאומית, שהצליחה להסעיר את הנערה שהייתי. כשאגדל, הבטחתי לעצמי, אסע לשם.
נערה הייתי וגם בגרתי, וצרפת הצטמצמה בעיקר לפריז, שאותה פקדתי תדיר לטובת כנסים, מפגשים משפחתיים ואפילו כמה ביקורים בשבחה של הרומנטיקה. עיר האורות, אני מודה, כיבתה בי אותה אהבת נעורים, וכך פינתה צרפת את המקומות הראשונים בסולם האהבה שלי למדינות אחרות. עשרים שנים אחר כך, הוביל אותי שיטוט אקראי ברשת לפוסט נהדר של רותם בר, שהיא ובן זוגה אורי העתיקו את חייהם למחוז דורדון בצרפת. היא כתבה, כמו רומן גארי, את כל מה שהייתי צריכה לקרוא כדי שאותה התאהבות תעלה ותבעבע בי שוב, עד כדי כך שהודעתי לה: "אני באה". אז באתי. ועכשיו, בואו גם אתם להתאהב.
דורדון, הידוע גם כחבל פריגור, הוא מחוז בדרום־מערב צרפת, בין עמק הלואר להרי הפירנאים, הנקרא על שם נהר הדורדון החוצה אותו. ראו בעיני רוחכם ממלכה קסומה של אווזים מדושני עונג, מהלכים לצד אחד מפלגי הנהר הצוננים, נהנים מצלם של עצי אגוז מוריקים, ולצדם כלבלבי פודל, ששולים מהאדמה בעדינות כמעט כירורגית פטריות כמהין בשלות. עכשיו, פזרו על הגבעות שמסביב טירות, קתדרלות מהודרות וקומץ בתי אבן מכוסים קיסוס ירוק, להלן – עיירות, מזגו לכם כוס יין צלול וברכו "שֶׁהֶחֱיָנוּ". הגעתם ליעד! ברוכים הבאים לגן העדן דורדון. משהגענו אנחנו בשעת ערב מאוחרת, חיכו לנו אורי ורותם עם ארוחה לתפארת גן הירק שלהם ולתפארת מדיניות הכולסטרול של הרפובליקה הצרפתית. ארוחה מקומית, כך למדתי על בשרי, מתחילה תמיד בחליצת בקבוק יין, וכוללת בגט, מרק, גבינות, חמאה (הרבה חמאה), מנת חלבון חמה ודבר מתיקה. המהדרין גם יחליפו לטובת ההאבסה כמה סטים של סכו"ם וצלחות, אבל תודה לאל שנפלנו על צמד ישראלי שמקפיד בחיפוף ניכר על כללי הטקס ומתמקד בקולינריה.
ראו בעיני רוחכם ממלכה קסומה של אווזים מדושני עונג, מהלכים לצד אחד מפלגי הנהר הצוננים, נהנים מצלם של עצי אגוז מוריקים, ולצדם כלבלבי פודל, ששולים מהאדמה בעדינות כמעט כירורגית פטריות כמהין בשלות
יום 1: תשוקה גרגנית
ויהי ערב ויהי בוקר, ויהיה פול טנק באוטו ושוב נצאה אל הדרך.
תחנה ראשונה: סנטימטר גבינה ב-33 אירו
אלמנטרי שנתחבר להוויה המקומית דרך שוק איכרים מקומי, שמופיע בכל יום בשבוע במקום אחר, ולפחות פעם בשבוע במקום קבוע. כל העוסקים במלאכה הם יצרנים מקומיים, שמציגים לראווה את תנובתם הטרייה. היא כוללת את מה שדורדוני ממוצע זקוק לו: פירות שלוקטו עם אור ראשון, נקניקי משק, גבינות (הו הגבינות!), לחמים כפריים, מותססים עונתיים, צנצנות של מיני שימורים, פירות מיובשים, יינות פרי החבל, פטריות הכמהין הידועות של האזור ומה לא. אחרי שטעמתי את אחת הגבינות והבנתי שאין שום סיכוי שהיא לא עושה איתי עלייה למקרר התל אביבי שלי, ביקשתי מהגבן החביב חתיכה של סנטימטר מהקוטר. בחיוך גאה הוא נקב במחיר התענוג: 33 אירו, טבין ותקילין. גמלתי לו בחיוך מזויף וניסיתי לכבוש את ההפתעה לנוכח הסכום הגבוה. זה היה השיעור החשוב הראשון שלי: איכות בכל מחיר. האוכל אצל הדורדוני הממוצע הוא מעל כל הוצאה אחרת ואיכותו היא בגדר קדושה.
תחנה שנייה: סלט עם כבד אווז
משם המשכנו לסרלה, בירתה הצהובה של פריגור השחורה (על שום פטריות הכמהין הגדלות באדמתה). כשמגיעים לעיירה, מבחינים מיד בבניינים עשויים לבנים זהובות. במרכז העיר ניצב רובע עתיק קטן, שהוא דוגמה ומופת לרובע ימי ביניימי מתחדש שמור כמעט ללא פגע. בליבת הרובע, במה שהיה בעבר כנסייה, מתנהל היום השוק המקומי. זה לא נדיר להיתקל בכנסייה שהסבה את פעילותה ממרכז תפילה לשוק הומה, וזה שיעור נוסף וחשוב בהוויה החילונית האופפת את המקום. בסמטאות שעוטפות את השוק פזורות שכיות חמדה בדמות מסעדות מסורתיות, קונדיטוריות וחנויות בוטיק מקסימות. בימי רביעי ושבת נערך בכיכר העתיקה של העיר יריד, ובו דוכני מזון, עבודות יד, מוזיקה חיה ומופעי רחוב. עצרנו לטעימה מנומסת במסעדת Le Règent שבכיכר השוק בסרלה. לא התפרענו לנוכח העובדה שאנחנו שבעים כבר כמה ימים, ולפנינו עוד כמה תחנות בליסה בהמשך היום. אתעכב על שתי מנות, שהן אולי תמצית המקום: הראשונה היא סלט גורמנד (בעברית: "סלט גורמה"), שמכיל בנוסף לירקות, גם כמה בלוקים של פואה גרא (כבד אווז), ז'זיה דה קנר (קונפי קורקבני ברווז) ומגרה (חזה ברווז) מומלח; השנייה היא המנה העיקרית – קונפי כרעי ברווז לצד תפוחי אדמה סרלדז (כלומר, "של העיר סרלה") פרוסים ומטוגנים בשומן ברווז, עם פטרוזיליה קצוצה, שום ופטריות. את הארוחה ליווה קנקן יין ברז'רק מקומי. שתי המנות האלה מהוות את השלד של התפריט העשיר של חבל דורדון ומייצגות אותו ואת כל חומרי הגלם המיוחדים שלו. לטובת הקינוח עברנו לפטיסירי ברחוב הראשי, וגם במקרה הזה בחרנו באחד מעמודי התווך הקולינריים של הדורדון – פאי אגוזי מלך.
תחנה שלישית: המבורגר חריג
אחרי שטעמנו עולם ומלואו בתשוקה גרגרנית בלתי נסלחת, חזרנו לאוטו ונסענו ליעד הבא, שהוא כפי שבטח ניחשתם, מסעדה. ולא סתם מסעדה, אלא המסעדה שבה אכלתי את ההמבורגר הטעים ביותר שנקלע אל פי בשנים האחרונות. מסעדת לה פלמייר היא לכאורה מלכודת תיירים המצויה למרגלות אחד ממוקדי העלייה לרגל – לה רוק גאז'אק, כפר ימי ביניימי שבתיו חצובים בהר. תפריט המסעדה הפך (ובצדק) עם השנים למוקד משיכה למקומיים ולתיירים. היא ממוקמת בפינת נוף מעולה על שפת הנהר, התפריט שלה נוגע גם במקומי וגם בבינלאומי כמו מלכודת תיירים, אבל הביצוע טוב ותמיד נעשה שימוש בחומרי גלם איכותיים וטריים.
וההמבורגר? מדובר בקציצת בשר אווזים עסיסית, המוגשת בין שני חצאים של לחם צרפתי, מתחתיה קונפיטורת תאנים, שום ובצל, ומעליה גוש גבינת עזים צלוי בזילוף דבש ועלי חסה פריכים. שילוב נפלא של מרקמים וטעמים. שבעים ומבושמים המשכנו לפגישה עם זוג חברים מרתק – עדנה וז'אן קלוד. אתעכב במחילה עליו: הוא יו"ר איגוד מגדלי הטבק בצרפת (בדימוס), חוואי וחקלאי בכל רמ"ח איבריו הבריאים וגם נצר למשפחת ויקינגים. ניהלנו שיחה מרתקת על הקורלציה בין אוכל לטבק, על החקלאות המקומית ועל מנעמי האזור כולו, תוך כדי הליכה על גדות נהר הדורדון, התוחם את נחלתו רחבת הידיים. הוויקינג הספציפי הזה הוא פרצופה של מחוז דורדון כולו. גבר בן 80 שממשיך לעבוד את אדמתו ולדבר בסיפוק וגאווה על התהליך החקלאי ועל תוצרת החווה שלו.
תחנה רביעית: גבינה מיושנת בליקר אגוזים
חכמים יותר, שמנים יותר ואסירי תודה, חזרנו בסוף היום לבית החווה של רותם ואורי בדיוק בזמן, איך לא, לארוחת הערב. הארוחה הוגדרה כ"קלה" לנוכח אירועי היום, וכללה מרק, טוסטונים שעליהם נתחי פואה גרא וריבת תאנים (שניהם תוצרת בית), סלט חסה ששלחה השכנה מגינתה ומבחר גבינות. מבין הגבינות בלטה המקומית, הנקראת "טראפ ד'אשורניאק". היא מיוצרת מחלב בקר ומיושנת לאחר שנטבלה היטב בליקר אגוזים. כל זה קורה במנזר, לא רחוק מהעיירה ריבראק שבדורדון. כשתטעמו – תבינו.
הארוחה, מופע קולינרי ססגוני בן שש מנות, חשפה בפנינו את חלקי הברווז וטעמיהם השונים ולוותה ביין נהדר, המופק בחווה. כל מנה הציגה וריאציה שונה, שיטת טיפול, אופן בישול ותיבול, שהפכו את בעל הכנף הזה לתפארת הקולינרית שהוא
יום 2: מדושנים כברווזים
את היום השני התחלנו בקרואסון וקפה כמיטב המסורת. לנוכח העובדה שהחלטנו להתמסר למסורות אוכל, הוספנו לחגיגה גם קנלה (מאפה שיובא מהעיר בורדו ותפס גם כאן) ופריז־ברסט אלוהי, מחוות זיכרון למסע אחר ופחות קולינרי בין שתי הערים.
תחנה ראשונה: סכין לכל נער
המשכנו לסיור מרתק לברנטום, העיירה הסמוכה. המרכז העתיק שלה מהווה אי בתוך נהר הדורדון ולכן היא מכונה גם "ונציה של פריגור". ברחובותיה הראשיים פזורות מעדניות שעליהן בלבד אפשר לכתוב "עולם ומלואו", והן עצירת חובה לכל חובב מזון. שיחה עם המוכרים במעדניות יכולה ללמד על הדומה והשונה בין קונפיטורה לריבה, על קיימות, מחזור ושימור כדרך חיים, ועל חשיבות העונתיות בצלחת המקומית. באחת מהשיחות האלה למדתי, למשל, שכל נער מקומי שמגיע לפרקו זוכה לסכין אישית, שאותה הוא נושא עמו לכל מקום.
מה שהיה נתפס במחוזותינו ככלי נשק, לעולם לא ישמש את המקומיים בתגרה מזדמנת או למטרות הגנה עצמית. תכליתה של הסכין היא לטובת חיתוך, למקרה שבו יפגוש באקראי הנער נקניק או גבינה. מכיוון שהסכין הזאת חשובה כל כך בתרבות המקומית, שמנו פעמינו לעיר הצפונית ביותר בדורדון, לסיור במפעל של סכינים כאלה ממש. הסיור כלל גם שיחה עם סכינאים מסורתיים והצצה לבית מלאכה, שביראת קודש ובתנאי מעבדה אמון על הכנת הסכין הדורדונית.
תחנה שנייה: מופע קולינרי ססגוני
חמושים בסכינים המשכנו סקרנים ליעד הבא, חוות אווזים. גאוות האזור היא כבד האווז, הפואה גרא, ועל כן פיטום אווזים וברווזים הוא אחד מהעיסוקים הרווחיים ביותר בחקלאות המקומית. החווה נמצאת במקום שכאילו נלקח מציור, ובציור המפעים הזה יצאנו עם חוואי נחוש לסיבוב. הוא לימד אותנו על בעלי הכנף החביבים, על פיטום ועל הטעמים והמרקמים שאליהם נחשפנו בארוחה ברווזית משגעת. הארוחה, מופע קולינרי ססגוני בן שש מנות, חשפה בפנינו את חלקי הברווז וטעמיהם השונים ולוותה ביין נהדר, המופק גם הוא בחווה. כל מנה הציגה וריאציה שונה, שיטת טיפול, אופן בישול ותיבול, שהפכו את בעל הכנף הזה לתפארת הקולינרית שהוא.
תחנה שלישית: מלאו כיסיי באגוזים
מדושנת עונג כאחרון הברווזים בחווה התפללתי עליי, הודיתי להוריי שהביאוני עד הלום והמשכנו ליעד הבא, שבו לא אכלתי, אלא רק הסנפתי וטעמתי אגוזים. בדורדון קיימת מסורת נהדרת בת יותר מ־ 600 שנים, שבה חוגגים את קטיף האגוזים (הנערך באופן רשמי בחודשים ספטמבר־אוקטובר) ומפיקים מהם מוצרים שונים. כמו שאר הדברים הטובים שנותנת האדמה הפורה באזור, גם האגוזים המקומיים הפכו לשם דבר בצרפת ובעולם כולו, ולמוקד נוסף לעלייה לרגל. עלינו גם אנחנו למולין דה לה טור, טחנה רחבת ידיים ומלאת קסם שבנויה על אפיק הנהר.
כמו הרבה מלאכות קדומות שנשתמרו בדורדון, גם כאן כמה ממכונות הכבישה הן בנות מאות שנים ומונעות בעזרת שצף המים. העובדה הזאת בלבד גרמה לי להתאהב בתהליך ולהשתוקק לחוש ולטעום את המוצר הסופי. המפעל הספציפי הזה מייצר כ-25 אלף טון שמן אגוזים בשנה. הטחנה, שהיא למעשה בית בד, מתוחזקת ומתופעלת לאורך הדורות בידי אותה משפחה, שמעבירה מדור לדור את רזי הכבישה ומשמרת בגאווה את ייצור מוצרי האגוז הנפוצים באזור (מעוגות וממרחים עד מוצרי טיפוח ייחודיים). מוקסמים כל כך מהרומנטיקה שבגאווה הצרפתית, ולא פחות מהטעמים, הריחות, הרעיונות והשפע – חזרנו לחווה של רותם ואורי, תוך כדי שאני מנסה לחשב כמה אצטרך לשלם על המשקל העודף שלי בטיסה חזרה. ארוחת הערב של היום הזה, בזכות אפס היכולת שלי לדחות סיפוקים, הייתה אגוזית. טעמיה העגולים, העדינים והמתקתקים הם נכס נוסף וחשוב בין מדפי הארכיון הדורדוני המשובח של בלוטות הטעם ועליות הלב שלי.
תוך כדי התבוננות בצעיר האופים, כשאני מוקסמת מהאופן שבו הבצק התפוח מתמסר לידיו המיומנות, ביקשתי ממנו לבחור עבורי את חמשת המאפים שאחרי שאטעם מהם, חיי לא יהיו אותם חיים
יום 3: חומרי גלם מקומיים
תחנה ראשונה: מאפים משני חיים
את היום הזה התחלנו בבולונז'רי Le fournil de jalot. גם כאן מסתתר סיפור משפחתי של כמה דורות. הדור הצעיר ממשיך את מה שהתחילו אבותיו באחריות וגאון, במסירות ובחדוות עשייה מעוררת השתאות. תוך כדי התבוננות בצעיר האופים, כשאני מוקסמת מהאופן שבו הבצק התפוח מתמסר לידיו המיומנות, ביקשתי ממנו לבחור עבורי מתוך הדיספליי האינסופי את חמשת המאפים שאחרי שאטעם מהם, חיי לא יהיו אותם חיים. בחיוך נבוך ונחוש, הוא הניח בקופסה מעוצבת את הנבחרת הבאה: מאפה גבינות והאם, קיש פטריות וערמונים, קרואסון גבינה כחולה, פאי דובדבנים ועוגת שקדים ותותים. מרוצה מהבחירות המלומדות, המשכתי לפארק אקראי צנוע (ועוצר נשימה), שבו עיכלתי את הפחמימות לצד אחד מפלגי הדורדון. כל זה, כמובן, עם בקבוק יין מקומי, כשברקע פכפוך המים ושמש מציצה לכיווני משמי התכלת, העשויים ענני כבשה.
תחנה שנייה: פועלים צרפתים
בדקות שבין 11:40-11:55, תדע כל אם צרפתייה, חדלים אט־אט כל הפועלים ממלאכתם, נכנסים למכוניותיהם ונעלמים. הסרוויס במסעדות הפועלים נפתח בחצות היום בדיוק, וכמובן שהייתי חייבת לבקר באחת מהן, ובצדק – כי זו הייתה ארוחת צהריים בלתי נשכחת. במסעדת קפה דה לה פלאס שבעיירה טוקאן סנט אפרה, הוגשו בזו אחר זו שש מנות. אין תפריט, אין בקשות מיוחדות, אין צמחוני, טבעוני או ללא גלוטן. התפריט אחיד, ומענג.
ארוחה כזו אורכת כשעה וחצי ומחירה 13 אירו לאדם. היא החלה במרק (כשקר, כשחם, ביום חג וביום חולין), מלווה איך לא, בבגט. אחריהם מנה ראשונה בסגנון מזט, במקרה שלנו היה זה רול של בשר מיושן ממולא בסלט תפוחי אדמה עם אפונה טרייה וצלפים כבושים. לצדו הוגשו חצאי ביצים קשות שהחלמון הוצא מהן, ואת מקומו מילא ממרח לא ברור בטעם אלוהי. המנה הבאה הייתה טלה בציר בקר ופטריות בבישול ארוך עם ירקות שורש. לצדו הגיע תבשיל מפתיע שהתקשתי להפסיק לאכול: שעועית לבנה מעושנת, מבושלת עם גזרים, תפוחי אדמה, שום, סלרי ופטריות יער. חלום.
את הכובד של המנה העיקרית הפועלים מורידים בעזרת פלטת גבינות בדרגות סרחון ובשלות משתנות. לא הבנתי את ההיגיון, אבל לגמרי זרמתי. אם הפועל שורד את כל אלה, הוא זוכה לקינוח מפואר. בשלב הזה הלכתי לחפש לי מצבות, ותהיתי איך הם חוזרים לעבוד אחרי כל אלה?! ובכן, נקרא לזה "הבדלי תרבות".
תחנה שלישית: איך מכינים קוויאר?
המשכנו ליעד הבא, שהיה חוויה מרחיבת לב וגם תחנת חובה לכל אוהב אדם, אדמה וחקלאות בת קיימא – חוות קוויאר מופלאה, הממוקמת סמוך לאפיק המרכזי של נחל ל'איל בכפר נוביק. לעינינו התגלה מחזה אחרית הימים: דרי החווה – תרנגולים, גדיים, חזירים כבשים וטווסים, שחיים בהרמוניה מרוממת נפש – התקבצו לקראתנו זה לצד זה ושלחו מבטים סקרניים לעברנו, קבוצת האורחים (הסקרנים לא פחות) בדמות אדם.
בבריכות הדגים שבין שטחי המרעה, גדלים דגי חדקן שלטובתם התכנסנו, שמהבטן שלהם שולים את הקוויאר המקומי. לבריכות יש מערכת טיהור אקולוגית ואת המים הצלולים שלהן מנקים שורשי צמחים (שבדיוק לטובת זה ברא אותם האל, כך הסביר סרז' המדריך). מערכת החשמל המקומית סולרית כולה, והביולוגים הימיים שאחראים על גידול הדגים מצאו דרכים להיטיב את ימיהם ולהאריך את חייהם. כך פגשנו דגים שמגיעים גם לעשר ואף 15 שנות חיים. הסיור ארך שעתיים, ובסופו התכנסנו בחדר מהודר וצונן לטעימות. עם קוויאר טרי קשה לטעות, וחמאת הקוויאר השחורה, נתחי הדג המעושנים, הבגט החמים ושאר המזטים שהגיעו לשולחן בזה אחר זה – הביאו אותנו לפסגה של ממש. כל אלה לצד בקבוק יין נתזים, שהגיע מהעיירה הקטנה סנט אמיליון וליווה את הטעימות כולן.
תחנה שלישית: לונה פארק שהוא הסופר המקומי
מצוידים בכל טוב ואסירי תוד(ע)ה יצאנו ללונה פארק, הלוא הוא הסופר מרקט הגדול ,Auchan שנמצא באחד ממתחמי הקניות באזור. מצאתי שם שלל דגים טריים ומיני פירות ים, קצבייה מרגשת שמציעה את מיטב סוגי הבשרים, מקררים ארוכים של גבינות, חמאות ונקניקים, אזור שלם של יינות קוניאק או ויסקי, המון ירקות יפים וצבעוניים, לחמים ומאפים שאלוהים ישמור ועוד מוצרים שאיכשהו בתוך הסופר הספציפי הזה הצליחו לרגש אותי (כמו תכשירי ניקוי ומוצרי היגיינה, שפשוט נראים טוב יותר).
העצירה בסופר הייתה הכרחית לטובת ארוחת הערב, שאותה הכנתי לצמרת הקולינריה של ברנטום, בהם ידידיהם הטובים של רותם ואורי. כמה שעות מאוחר יותר התקיימה הסעודה, שבמסגרתה התעסקו ידיי המזרח תיכוניות בחומרי הגלם המקומיים ובראו ארוחת פיוז'ן לתפארת נשמתי הנפעמת. בארוחה, שארכה ארבע שעות, למדתי עולם ומלואו ובעיקר על אהבה. ואת זה שהצרפתים פשוט אוהבים להיות צרפתים.
יום 4: אנחנו עוד נשוב
ביום האחרון נסענו כשעה ליקב בן יותר מאלף שנים, שהיה שווה כל קילומטר שגמענו בדרך אליו. זו הייתה נסיעה בדרך עקלקלה בין כרמים, וביניהם הסתובבו עופרים וצבאים, שבישרו על הגעתנו הקרובה ליעד. יקב שאטו טאנק שוכן במבנה אבן עתיק הניצב בראש גבעה ועטוף בכרמים. הוא הוקם בימי הביניים ותופעל על ידי נזירים מקומיים. אחרי המהפכה הצרפתית הוא עבר לידיים פרטיות ובשנת 2001 , בהיותו בן יותר מ־ 960 שנים, נרכש על ידי בחור יהודי, שהשקיע בו הון. בעל היקב החדש שחזר, שיפץ, נטע ופיתח יקב ייחודי בטרואר של ברז'רק, אחד מאזורי היין המוערכים בצרפת.
בסיור, שכולל טעימות, למדנו על אלפי סוגי יין שנבראים בכל בציר מחדש. הם יהיו שונים בטעמיהם מהבציר הקודם ומלאים בחוויות האקלימיות שצברו כל השנה. יכולתי לכתוב על "עפיצות", "גוף" ושאר ביטויים הזרים לי, אבל אכתוב פשוט שהיינות היו נפלאים. גם השיחות על ההתאמה בין יין לאוכל עשו לי שכל (וחשק) לראשונה בחיי. יצאתי בידיעה ברורה שאשוב.
משם יצאנו לדרך, בחזרה לפריז. עברנו דרך טחנות קמח וטחנות רוח, שתינו באהבה את הנופים המתחלפים ותכננו את חזרתנו הקרובה לדורדון. תם ולא נשלם.
*דפי קרמר היא בעלת חברה להרפתקאות קולינריות, דפקא טעים
חבל פריגור – פנקס כתובות:
המקום שבו התארחנו, חוות האירוח של אורי ורותם בר: Home in the dordogne
שוקי איכרים מומלצים, בכל יום, מהבוקר עד 12:30: ימי שני על שפת הנהר ב– ;Les eyzies de tayac; ימי רביעי ב– Périgueux, בירת דורדון; ימי שישי בברנטום
המנזר שבו מייצרים את הגבינה הדורדונית (עם האגוזים); אפשר לבקר ויש גם חנות: Abbaye d'Echourgnac
מפעל הסכינים: Coutellerie Nontronnaise
חוות הברווזים והמסעדה שבחווה: La Ferme Auberge de Faye
הבולונז'רי עם המאפים הנהדרים: Le Fournil des Jalots
מסעדת הפועלים הנפלאה: Cafe De La Place
חוות הקוויאר: Domain Huso – Caviar Neuvic
סופרמרקט מומלץ: Auchan Périgueux Marsac
היקב המרגש: Château Thénac (מומלץ לקבוע מראש ביקור, הכולל סיור וטעימות)