הפלישה לגסקון: הכרות עם יינות צפון מערב צרפת
את אזורי היין הצרפתיים בורגון ואלזס כולם מכירים, ולכן הגיעה השעה לסקור את אזורי היין של דרום מערב צרפת
עוסקים ביין מחלקים את העולם בכל מיני צורות, שעל חלקן שומעים יותר ועל חלקן פחות. החלוקה השגורה היא בין העולם הישן לעולם החדש: אירופה מול האמריקות, אוסטרליה, דרום אפריקה ועוד. נהוג להבדיל גם בין יינות "בינלאומיים" ליינות מסורתיים. אחת מצורות החלוקה היפות בעיניי היא החלוקה בין אזורי יין מבוקשים ומוכרים לבין אזורי יין שידועים רק ליודעי ח"ן ולאלו שאורבים להזדמנויות הגדולות הבאות. באיטליה, למשל, הקהל מכיר את יינות טוסקנה, פיאמונטה ואולי ונטו, ופחות מכיר את היינות של פריולי, המרקֶה וסיציליה. בין היינות הצרפתיים כולם מכירים שמות כמו שמפן ושבלי, בורדו, בורגון ואלזס, אבל מי מכיר את יינות לנגדוק רוסיון, קאהור, גאיאק או גסקון?
הדבר הבא
יינות דרום מערב צרפת, בהם אותם יינות קאהור, גסקון וגאיאק, שוכבים ומחכים שיגלו אותם. אלו יינות מאזורים שמהם מגיעים רבים מהזנים המפורסמים שהתנחלו באזורי היין של בורדו ודרום אמריקה. בעבר הרחוק הם היו מבוקשים על ידי מלכי אנגליה, והיום הם מדברים רק אל תושבי האזור ואל חובבי יין שמחפשים דברים אחרים, ואת הדבר הבא. אזור דרום מערב צרפת, שבירתו טולוז, הוא אזור מרתק לחובבי יין. הוא שוכן לרוחב הפירנאים, מים לים, והחלק הצפוני שלו עובר ממש מדרום לבורדו במערב, ולאורך נהר לוט במזרח. במערב הוא שטוח ויחסית לח ובמזרח ובדרום הוא הררי, קר ויבש יותר. מייצרים בו יינות אדומים מלאים ועשירים מאוד, לצד יינות לבנים ויינות רוזה קרירים, יינות קינוח ואלכוהול משובח בשם ארמניאק – הדודן הכפרי והעוצמתי של הקוניאק.
אבל נתחיל מהתחלה וננסה להבין איך קרה שאזור יין שלם עבר ממעמד של אזור מהולל אל תהום השכחה. אי שם במאה השנייה לספירה הביאו הרומאים את הגפנים לדרום מערב צרפת. עם התפשטות הנצרות טיפחו הנזירים את היין והפכו אותו למשקה יומיומי. הם ועולי הרגל שתו את היינות הפשוטים, ואת הטובים הגישו לאב המנזר ולבישוף. בימי הביניים התפתחו נתיבי העלייה לרגל של עולי רגל צרפתים לסנטיאגו דה קומפוסטלה. היין ששתו עולי הרגל בדרכם לספרד היה היין של גאיאק וקאהור, ואת מה שלא שתו עולי הרגל ייצאו הצרפתים לאנגליה על הנהרות לוט וגארון, דרך בורדו.
אנשי דרום מערב צרפת נהנו מרווחה יחסית, עד שהבורדולזים תפסו בוקר אחד את הרעיון. הם ראו יותר ויותר יינות דרומיים עוברים דרך הנמל שלהם. "Merde", הם בוודאי אמרו לעצמם, "אפילו המלך הנרי השלישי קונה מהם חביות שלמות. הם בטח עושים משהו כמו שצריך!". בשלב ראשון החלו הבורדולזים לטעת גפנים משל עצמם. אחר כך הם הוסיפו מיינות גאיאק וקאהור לתוך היינות הדלים יותר שלהם. בהדרגה הם העלו את מסי המעבר, תוך שהם נהנים מהזיקה לאנגליה (בורדו הייתה בשלטון אנגלי), ובסופו של דבר האנגלים התרגלו לשתות יינות מבורדו ואנשי הדרום נשארו עם היין שלהם.
המהפכה הצרפתית לא הצליחה להציל את יינות הדרום. נכון, המיסים הבורדולזים בוטלו, אבל מלחמות נפוליאון הקטינו את הסחר עם אנגליה ומגפת הפילוקסרה (מזיק זערורי הזולל את שורשי הגפנים) של המאה ה־19 השמידה את כרמי דרום צרפת. התחייה הגיעה רק באמצע המאה ה־20, לא מעט הודות לפעילותם של אנשי מפתח מועטים, לרוב בנים לבעלי כרמים או נחלות, שחזרו הביתה והתיישבו באזור. כיום אנחנו רואים יותר ויותר יינות איכותיים מהאזור הזה, במגוון צבעים וסגנונות. נכון שלא את כולם אפשר למצוא מחוץ לצרפת, אבל אפילו בישראל יש מהם נציגות נאה. עם השיפור באיכות יש גם עלייה בדרישה, אך המחירים הם עדיין "מחירי הזדמנות".
הקשר הדרום אמריקאי
אם עשיתי לכם חשק לטעום את יינות דרום צרפת, כדאי שתכירו את האזורים על מאפייניהם: קאהור אולי המפורסם והידוע ביותר בדרום צרפת כיום, לא מעט בזכות יצרני יין דרום אמריקאים דווקא. למה? מכיוון שהענב המוביל כאן הוא מלבק: זן ענבים אדום, שהארגנטינאים הפכו לענב המוביל, ואפילו "הלאומי" שלהם. אחרי שהיינות שלהם התפרסמו בזכות תמורה נפלאה למחיר, התחילו רבים לשאול "מה זה מלבק?" ונזכרו בקאהור. באותה הזדמנות הם נזכרו בכך שהמלבק הגיע מקאהור לבורדו ותרם מאוד לפרסום האזור, במקום לפרסום אזור מוצאו. היינות הצרפתיים, בהכללה, הם די מסיביים ולא מתאימים לשתייה כשהם צעירים. הם מינרליים ובעלי כושר התיישנות מצוין. אלה יינות לבשר אדום, לגבינות עזות טעם ולאוהבי יינות "קשוחים". המלבק, לעומת זאת, יהיה רך יותר ופירותי, וטעים גם בצעירותו. קוטו דה קרסי אזור הממוקם בדיוק באמצע הדרך בין האוקיינוס האטלנטי לים התיכון. תמצאו כאן בעיקר יינות אדומים מקברנה פרנק, קטיפתיים ואלגנטיים, שונים מאוד מהביטוי של הזן הזה בישראל.
גסקון
האנגלים מתים על הקלילות והפירותיות של האזור הזה, ורוב היינות באזור אכן מיועדים ליצוא. היינות של גסקון מתאפיינים בטעמי פירות הדרים וניואנסים טרופיים של ענבי קולומבר ואוני בלאן, לצד מתיקות של ענבי מנסנג. כאן תמצאו גם את הארמניאק: הברנדי המפורסם ביותר מחוץ לקוניאק, ועוד משהו שספק אם הכרתם – Crème de violette. זהו ליקר שמייצרים מפרחי סיגליות (למעשה כיום מתמציות) על בסיס ברנדי ומעט ארמניאק.
מדיראן
אזור שגם הוא ביתו המקורי של זן שהתפרסם בזכות אקלום מוצלח בדרום אמריקה – טאנאט. זהו הזן הלאומי של אורוגוואי כיום. היינות עשירים מאוד בצבע, בטעמים חזקים ובעוצמות פרי נפלאות. זהו ענב שנוהגים לערבב עם זנים אחרים כדי לרכך את הטאנינים העוצמתיים שלו ולהפוך אותו לנגיש יותר, אחרת אפשר לשתות אותו רק 10־20 שנה אחרי הבציר. ומה עושים אם רוצים לרכך אותו בכל זאת? ממציאים פתרון שקוראים לו מיקרו־אוקסיגנציה: הזרמת חמצן ליין כשהוא עדיין במכלים. החמצן מביא לקשירת הטאנינים ולריכוך של היין, כאילו שהה שנים בחביות. זוהי המצאה דרום מערב צרפתית, שכמו זני ענבים נפלאים יוצאה גם היא מחבל הארץ הצנוע הזה ונהוגה היום בכל העולם.