מה יגידו אזובי הקיר

בשנת 1963 נחקק חוק גנים לאומיים ושמורות טבע, תשכ"ג. החוק מסמיך את השר הממונה להכריז על ערכי הטבע המוגנים בישראל. מתוקף חוק זה מתפרסמות אחת לכמה שנים אכרזות (הודעות לציבור) המעדכנות את רשימות המינים המוגנים בחוק בהתאם להמלצת גורמי המקצוע. באחד מפרסומיו תיאר עוזי פז, מנהלה הראשון של רשות שמורות הטבע, את הגורמים שעיצבו את רשימות המינים הללו בשנים הראשונות. פז מצר על כך שלא שיקולים מדעיים טהורים הנחו את מנסחי הרשימה, אלא כלים אחרים ובהם "אינטואיציה" ו"רצון לפשט" את לשון החוק במטרה למנוע בלבול וטעויות.

ביוני 1977, כשבוע לאחר השבעתה של ממשלת בגין הראשונה, הגישה רשות הטבע והגנים לשר החקלאות רשימה של מיני צמחים שעליהם ביקשה להכריז כמוגנים. הרשימה מפורטת וארוכה וניכר שעל הכנתה שקדו אקולוגים בכירים ברשות במשך ימים רבים. הרשימה המוצעת לא כללה ארבעה מינים: בבונג, מרווה משולשת, אזוב מצוי וקורנית מקורקפת, שנכנסו לבסוף לאכרזה שפורסמה ברשומות. ארבעת המינים הללו נפוצים מאוד והם נכס צאן ברזל בתרבות הקולינרית המקומית. מפאת קוצר היריעה אתייחס כאן רק לאחד מהם.

מעדן במטבח ומיוחסות לו סגולות מרפא עכוב. צילום: דניאל בויירסקי

האזוב המצוי הוא בן שיח ממשפחת השפתניים הנפוץ בנופים טרשיים ברוב אזורי הארץ. עלים טריים או מיובשים של אזוב מצוי משמשים לתיבול מאכלים רבים והם מרכיב עיקרי בתערובת תבלין הזעתר, שמכילה לרוב גם עלי קורנית, סומאק, שומשום ומלח.

לטענת פקחים שונים ברשות שעמם שוחחתי, הם מעולם לא אכפו את החוק מול אנשים ש"קוטפים כמה עלים", כי השכל הישר קובע שלא לכך התכוון המחוקק. אשת תקשורת ופעילה חברתית פלסטינית שעמה שוחחתי טוענת אחרת; בשיחה סיפרה לי כיצד הוטרדו היא ובני משפחתה כאשר עצרו בצד דרך נוף כדי להכין קפה. "פקח שעבר במקום ביקש לבדוק מה אנחנו שותות. משלא מצא ראיות מחשידות המשיך בדרכו".

בשנת 2005, נכנס צמח מאכל נוסף לרשימה. מדובר בעכוב (עכובית הגלגל) – צמח רב שנתי ממשפחת המורכבים הגדל בשדות בור ובשטחים פתוחים. הצמח נחשב מעדן במטבח הערבי ומיוחסות לו סגולות מרפא חשובות. ליקוטו הוא חלק ממסורת ערבית של יציאה לטבע לצורכי איסוף מרכיבי בישול למטבח. לדברי גורם ברשות הטבע והגנים, הצמח נמצא בסכנת הכחדה בשל העובדה שהוא מבוקש מאוד כחומר גלם מסורתי במטבח הערבי. מאידך, גם פיתוח שטחי מגורים ותעשייה דוחק את העכוב ומצמצם את שטחי הגידול שלו.

לדברי גורם ברשות הטבע והגנים, הצמח נמצא בסכנת הכחדה בשל העובדה שהוא מבוקש מאוד כחומר גלם מסורתי במטבח הערבי. מאידך, גם פיתוח שטחי מגורים ותעשייה דוחק את העכוב ומצמצם את שטחי הגידול שלו.

ממשקי שמירת טבע המוכרים ממקומות אחרים בעולם מאפשרים המשך קטיף של צמחי בר גם לאחר ההכרזה עליהם כמוגנים, במסגרת הגבלות מסוימות. האיסור בחוק הישראלי הוא גורף: די בפגיעה בעלים בודדים מהצמח השלם כדי לעבור עברה הכרוכה ברישום פלילי.

בעבודת התזה שלי, שתתפרסם בקרוב, אספתי עדויות רבות של אנשים שנפגעו מהאיסור הגורף על קטיף המינים הללו, שהם נכס צאן ברזל בתרבותם. לטענתם (המגובה בלא מעט מחקרים), כשהליקוט מתבצע בהתאם לשיטות המסורתיות, לא זו בלבד שאינו פוגע בתפוצת המינים אלא אף מעודד אותה. האצטלה המדעית לכאורה שבה עטפו קובעי המדיניות את החלטתם להכניס מינים אלה לרשימת המינים המוגנים אפשרה הדרה של אוכלוסייה שלמה ממרחב מחייתה. מהאוכלוסייה הזאת נמנעה גישה חופשית למשאבי מזון שבתרבותם נתפסים כ"נחלת הכלל". אגב כך מורשתם התרבותית של המלקטים הללו קועקעה והזכות לגיבוש ומימוש זהותם הקולקטיבית נשללה מהם.

פרקטיקות מסורתיות הן חלק מהטבע יתיר שדה. צילום: דור קודמי

לאחרונה החליטה רשות הטבע והגנים לאפשר קטיף של עכוב, זעתר ומרווה לצרכים ביתיים בלבד. ההחלטה הזאת נבונה, חשובה ומבורכת – הגנה על ערכי טבע חייבת להתקיים תוך התבוננות רחבה על הממד התרבותי, ובכלל זה על המסורות שאפשרו את שימור מגוון המינים הקיים באזור במשך מאות שנים. ליקוט המשמר פרקטיקות מסורתיות ומקיימות הוא חלק מטבע. הוא לא הבעיה, הוא הפתרון! לעניות דעתי את הידע המסורתי הנוגע לשימוש בצמחי בר, המצוי בידי אוכלוסיות המיעוטים בישראל, יש לטפח ולשמר לא פחות משיש לשמור על צמחי הבר. גם אלה נכסים המצויים ברשות הרבים, וכך יש להתייחס אליהם.

הכותב הוא מומחה לליקוט צמחי בר אכילים ותלמיד מחקר בבית הספר פורטר ללימודי סביבה באוניברסיטת ת"א.