מלכות המטבח: מסע קולינרי נשי בין פסטיבלי הסגרה באיטליה
צלמות סטילס ווידיאו, שפית, ציירת וכותבת במסע לאיטליה שמתעד את פסטיבלי הסגרה, במסגרתם חוגגת הקהילה את עצמה דרך האוכל
20 הנשים שהתרוצצו במטבח כמעט לא דיברו ביניהן. הן היו עסוקות יותר בתיבול נתחי הבשר. מדי פעם נכנסה המצחיקה של החבורה, ובמבטא אומבריאני כבד התגרתה בבשלניות המבוגרות: "מהרו, מהרו, או שאגנוב לכן את הבעלים". זו הייתה הדרך שלה להאיץ בהן לבשל מהר יותר, והן בתגובה צחקקו וצעקו לה מילים שובבות ונבזיות בחזרה. ארבע חברותיי המתעדות ואני תפסנו עמדות: אלידה השפית החלה ללמוד מהנשים את רזי התיבול המקומי, פלורנס הציירת שרבטה בצבעי מים מחוץ למטבח, ג׳אדה ושרה צילמו הכל – אחת במצלמת סטילס ואחת בווידיאו, ובין כל אלה עברתי עם המחברת הכחולה שלי וכתבתי את מה שקורה מסביב.
זאת הייתה הסגרה (Sagra) הראשונה שבה ביקרנו – Sagra della Carni Spoletine e della Frittella – הסגרה של הבשר הספולטיני (על שם העיירה, באיאנו די ספולטו) והפריטלה – סוג של פנקייק מקומי. סגרה היא סוג מיוחד במינו של פסטיבל שמתרחש בכל רחבי איטליה בתקופות שונות של השנה, שבמסגרתו חוגגת הקהילה את עצמה דרך האוכל. לכל עיירה, אזור ומחוז יש סגרות משלהם, ובמרכז כל אחת מהן עומדים חומר גלם או מנה שמייצגים את המקום נאמנה. יש סגרה של הבצל, של הפולנטה, של התותים או התאנים; סגרה של בשרים, גלידות ופטריות שונות. לכל אזור הזנים הייחודיים לו, לכל תקופה האוכל העונתי שלה. בכל מחוז יש גוף שאחראי על קיום הסגרות, כשהספונסרים היחידים הם בני הקהילה עצמם. הכסף מגיע מתוך הקהילה וחוזר אליה. מסורת מופלאה, שבשנים האחרונות הולכת ודועכת במקרים אחדים, ובמקרים אחרים מתמסחרת.
יצאנו למסע של תיעוד במשך שבועיים בשלושה מחוזות איטלקיים. חמש נשים – חמש סגרות שונות. עשינו את זה במסגרת עצמאית כי הבנו שאף על פי שרוב הידע הקולינרי המסורתי מוחזק בידי נשים, רוב התיעוד על מסורות קולינריות ותרבות אוכל נעשה בידי גברים. באופן אבסורדי גם בתחום שנחשב לנשי אנחנו חשופים כמעט רק לסיפורים על גברים. כך למשל יוצר הסדרה המצוינת Chef's Table הוא גבר, ומתוך ששת הבמאים השונים של הסדרה, רק אישה אחת ביימה שניים מתוך 20 הפרקים – עשירית מפרקי הסדרה. כמות הייצוג הנשי, כמובן, בהתאם. בפרק הראשון של הסדרה המצליחה של דיוויד צ'אנג gly Delicious, העוסק בפיצה – אוכל שאני בטוחה שיש לנשים מה לומר עליו – התראיינו שלוש נשים בלבד, לצד עשרות גברים. בפרק השני, המספר את סיפורה של השפית רוזיו סנצ'ז, הייתה התמקדות מעט מחשידה דווקא במנטור שלה, רנה רדזיפי, חבר טוב של צ'אנג. הדוגמאות רבות וקצרה היריעה מלספר על כולן, אבל אני בטוחה שתוכלו לחשוב על עוד כמה בעצמכם. נפגשנו ברומא באוגוסט האחרון ושכרנו ואן גדול ומגושם שקראנו לו "הוגו". העמסנו אותו כל אחת בכלי התיעוד שלה ויצאנו לדרך.
אומבריה – הסגרה של הבשר
בזמן שהנשים מתרוצצות במטבח, הלהקה המפורסמת של הזמר מתאו טרנטינו מתארגנת על הבמה. השמש מתחילה לשקוע, והמקדימים כבר נעמדים בתור לקופה, שם יושבת בסבלנות אישה מרשימה עם שרשרת פנינים וחולצה צהובה בוהקת ומהודרת. 20 אנשים כבני 60 לפחות מתיישבים סביב השולחנות. הם מתחילים את הארוחה בפיאדינה, מעין כריך מלחם שטוח, שלרוב ממולא בגבינה ופרושוטו. בין כל המבוגרים מתבלטות הנערות הצעירות עם הצמות, האודם והדוק מרטינז. לא נראה שהן התלבשו באופן מיוחד לאירוע. אנחנו דווקא כן. אלידה בהיסטריה. היא נכנסת ויוצאת מהמטבח בתנועות מהירות וחדות. אלידה נולדה בסרדיניה לאב טוסקני ולאם אמריקאית. היא גדלה בניו יורק ולמדה איתי באיטליה, והיא הצלע המקשרת בין חמשתנו. היא צעירה ויפת מראה ושוכנת בתוכה נשמה של נונה (סבתא) איטלקייה עם כישרון נדיר לבישול.
"הן לא מוכנות שאני אעשה כלום! הן רק נתנו לי לשים מלון על הצלחת", היא אומרת לי בעצב. אני עונה לה שהיא יודעת שזה לא נכון, הרי רק לפני רגע הייתי איתה בתוך המטבח ועבדנו על הבשר: משחנו את צלעות הכבש בלארדו (שומן חזיר), ובהוראות ברורות ממפקדת המטבח תיבלנו אותו בעשבי תיבול מקומיים: רוזמרין, תימין סרפילו מקומי, זרעי שומר בר, צלפים, שום ומלח. פלורנס, הבלונדינית האירית־צרפתייה שבחבורתנו, שלובשת בגדי וינטג' בלבד ומפגינה חיבה מובהקת לצבע הצהוב ולאודם האדום, התמקמה לה בחלק החיצוני ואיירה את הדוכן הארעי של שואבי האבק שניצב מולה. מתברר שהסגרה הזאת דווקא כן דרשה ספונסר, וחברה מקומית המשווקת שואבי אבק החליטה להירתם לעניין.
אלידה: "תראי את הנערים האלה – תראי איך הם נהנים מהסלמי שלהם, איך הם מבינים אותו ומעריכים אותו. זה קשור לעובדה שהם נמצאים כל הזמן בקשר הדוק עם המבוגרים. זה יישאר איתם לכל החיים"
השעה כמעט תשע בערב. השולחנות הארוכים כבר מלאים בחברי ובחברות הקהילה, והנערים והנערות במדי הסגרה האדומים אמונים על עבודת המלצרות. ההתרגשות בשיאה וגם אנחנו יושבות סביב השולחן. מנה שנקראת מאיאליסימו (Maialissimo), שם שמשמעותו בפשטות – צלחת חזירית במיוחד – כבר מחכה לנו. פרושוטו, סלמי, קאפוקולו, סלסיצ'ה מיובשת, נקניק צוואר ופנצ'טה – כל אלה בחמישה יורו בודדים. סכו"ם רב פעמי מנירוסטה מוגש לנו בתוך שקית חד פעמית מפלסטיק, ואלידה אומרת שלפני חמש שנים זה לא היה קורה, שגם האיטלקים כבר מפנימים את עניין המחזור, גם אם באופן קצת משונה.
"תראי את הנערים האלה", היא מפנה את תשומת ליבי לשלושת הילדים שיושבים לידנו. "מבחינתי, זאת הדוגמה לדרך שבה צריך לאכול. תראי איך הם נהנים מהסלמי שלהם, איך הם מבינים אותו ומעריכים אותו. זה קשור לעובדה שהם נמצאים כל הזמן בקשר הדוק עם המבוגרים. זה יישאר איתם לכל החיים".
על הבמה עולה הלהקה, ומתאו טרנטינו מבצע את שירו הנודע: "נולדתי באיטליה". ברקע מתנגן קליפ עם נימה פטריוטית באופן מעט מגוחך שגרמה לי להיזכר בארבע שנותיי כסטודנטית באיטליה ובחבריי האיטלקיים הגאים שראו בי קודם כל מהגרת. פתאום זה היכה בי – אני מוקפת במאות אנשים שמגיעים מרקע כמעט זהה. לא היו סביבנו מהגרים, לא אנשים כהי עור, ללא עדות שונות או מעמדות שונים, פשוט איטלקים בני איטלקים. לא בכדי החברה האיטלקית מצליחה לשמר את המסורות שלה באופן כמעט הרמטי כבר מאות שנים. מדובר בחברה מסורתית, במקרים רבים קסנופובית, שהדיכוטומיה המובהקת היחידה בה היא בין גברים לנשים.
טוסקנה – הסגרה של הביסטקה
בדרך לסגרה הבאה שלנו בטוסקנה עצרנו אצל הדודים של אלידה – אנדראה ופטריציה בורנייה. הראשון כלכלן, מרצה בדימוס ואקטיביסט המפיץ את רעיונות סלואו פוד, השנייה עובדת עם בתי ספר על תוכניות המלמדות את הילדים חקלאות. השניים חולקים איתנו את זיכרונותיהם מהסגרות של ילדותם ומדברים על הכוח שיש לסגרה בחינוך הדור הבא. "עם השנים יש פחות היענות מצד הצעירים. הם כבר לא נלהבים כל כך להשתתף בסגרה", אומרת פטריציה בצער, "אבל יש כאן לא מעט סגרות שמערבות בכל זאת את הילדים, וזה טוב. בהתחלה נותנים להם לעבוד כמלצרים, אחר כך הם יקלפו תפוחי אדמה, ומשם יהיה להם קל להשתלב בהכנת הרוטב, בטיגון ובארגון ולוגיסטיקה".
אנדראה מדבר ארוכות על חשיבותן של תרבות אוכל ושל הפצת הידע. "אנשים שלא אוכלים טוב הם אנשים שקל לשלוט בהם", הוא אומר. לדבריו, רוב האוכל הנגיש לבני האדם היום אינו טוב וזהו אקט אנטי דמוקרטי בעיניו. אנדראה ממשיך ומספר על כך שבעבר, החלוקה בין מי שמייצרים אוכל לבין אלה שצורכים אותו הייתה שווה יותר. כמעט חצי־חצי. רבים ייצרו עבור רבים. היום, לעומת זאת, מעטים הם אלה שמחזיקים במונופול על ייצור האוכל, ורבים כל כך צורכים אותו. כשאנחנו שואלות את פטריציה על חלקם של הגברים בבישולים היא מחייכת: "בעבר רק נשים היו מבשלות בסגרה. עם הזמן גם הגברים הצטרפו. בהתחלה כאנשי הגריל, כי הרי זאת עבודה גברית. אחר כך הם התחילו לעזור בהגשה, ואז הם נכנסו למטבח לעזור בהכנות. אבל באופן טבעי נשים הן השולטות במטבחים האלה. בלעדיהן שום דבר מזה לא היה קורה. אבל גם גברים מעורבים, בואו ניתן להם קרדיט".
ביאטריצ'ה: "אנחנו לא נוהגים לבשל כאן עם הרבה מרכיבים, אבל הם תמיד טריים. אבא שלי היה צייד גדול. הוא צד חזירי בר וארנבים ובזכותו למדתי לבשל אותם"
בסגרה של הביסטקה פיורנטינה (Bistecca Fiorentina, סטייק טי בון מבקר קיאנה – זן טוסקני עתיק ומשובח), קל להבחין בשינוי התפקידים. גריל ענקי באורך ארבעה מטרים, וסביבו חבורה של גברים מיוזעים במדי שף לבנים. אין אישה אחת שמכינה שם אוכל. התיישבנו סביב השולחן וקיבלנו את הביסטקות שלנו. כמה דקות מאוחר יותר, כשנשארו רק העצמות על השולחן, צחקנו על כמה פאלית העצם של הביסטקה. היינו כבר קצת שיכורות. על רחבת המופעים עלו בזה אחר זה מופעים של להקות נוער מקומיות, והמרקיד שעלה אחריהן פקד על הנשים לנענע את התחת ועל הגברים – את פלג הגוף העליון. קצת לפני היציאה לחניון עומד דוכן ובו ארבעה גברים מבוגרים, מבוסמים ומחויכים, שמתעקשים להשקות אותנו רגע לפני שנלך. הם טובלים אפרסקים בפונץ' המקושט במקלות קינמון, ומניחים לכל אחת מאיתנו אפרסק אלכוהולי בתוך הפה. האקט הזה גרם לי להרגיש שמצד אחד אני המחופצנת, ולעומת זאת הגברים האלה נתפסים בעיניי כאקזוטיים במידה מסוימת, ולכן גם אני הופכת אותם לאובייקט. הכל בעיקר הצחיק וריגש אותי, ואולי כבר הייתי שיכורה מכדי לחשוב.
טוסקנה – הסגרה של הפולנטה וציפורי הבר
בדרך לבארגה (Barga) אלידה חוותה נפילת סוכר רצינית, אז נאלצנו לעצור כדי למצוא לה משהו מתוק. עיירה כעורה בלי בר וללא אנשים ברחובות, ואלידה מבקשת שנעצור כאן, במטבח המואר הזה. מתברר שהבשלניות של העיירה התכוננו בדיוק לסגרה של השבלולים שתיערך מחר. "אני אבקש מהן משהו, הן בטוח יעזרו". כעבור חמש דקות יצאה אלידה עם בקבוק קוקה קולה ביד, נרגשת: "סיפרתי להן על הפרויקט שלנו והן שמחו מאוד. הזמינו אותנו להגיע מחר. הן רצו כל כך להראות לנו ולשתף". לצערנו לסגרה של השבלולים לא הגענו, אבל אלידה חזרה למיטבה.
פרנקו: "אנשים שאקולוגיה קרובה ללבם מתנגדים לציד. אני מכבד ומבין אותם, אבל מסורת הציד הולכת איתנו זמן רב והיא חלק מהותי בזהות שלנו. הציד מקשר אותנו לאוכל שעל הצלחת. אנשים קונים היום תרנגולת וחושבים שהיא גדלה בסופרמרקט, כאן מבינים מאיפה מגיע הבשר"
בשמונה בבוקר אנחנו מתעוררות מיריות הציידים, או אולי היו אלה הנחירות של אחת מאיתנו, אבל בכל אופן – התעוררנו. מסורת הציד באיטליה בכלל ובטוסקנה ובבארגה בפרט היא ארוכת שנים, והיא חלק בלתי נפרד מהתרבות והקולינריה המקומית. אנחנו יוצאות לסיור קצר בעיירה עם פרנקו, אחד הציידים והמארגנים של הסגרה.
"אנשים רבים שאקולוגיה קרובה ללבם מתנגדים לציד. אני מכבד ומבין אותם, אבל מסורת הציד הולכת איתנו זמן רב והיא חלק מהותי בזהות שלנו. לא רק זה, הציד מקשר אותנו לאוכל שעל הצלחת. אנשים קונים היום תרנגולת וחושבים שהיא גדלה בסופרמרקט, כאן מבינים מאיפה מגיע הבשר, רואים אותו כמו שהוא".
בטחנת הקמח של אלדו באצ'י ועוזרו מתאו פיולי אנחנו מקבלות הצצה לגאווה המקומית: פולנטה עשויה מזן תירס עתיק ששמו Otto File, הטיפוסי לאזורים הרריים ונותן יבול נמוך יחסית אך איכותי מאוד. את התירס היבש הם טוחנים באמצעות מים שמגיעים מההרים השכנים, מה ששומר על התכונות האורגנולפטיות (חושיות) שלו העובדות על חוש הטעם והריח.
במטבחי הסגרה הנשים עובדות על הרטבים והגברים על גריל הציפורים ועל הפולנטה. הריח של הסוגו (רוטב העגבניות הבשרי) משכר. ג'אדה מטפסת על הכיסא כדי לצלם את הפולנטה מלמעלה, ושרה, רצינית וממוקדת כהרגלה, מתעדת את אנשי הפולנטה: אחד שופך אותה מתוך שק חום כבד, השני מערבב במים חמים באמצעות מכשיר גדול שנראה כמו מקדחה. כשהתיישבנו לאכול נדהמתי מטעמה הטוב של הפולנטה. כשהגיעו ציפורי הבר הקטנטנות והצלויות אלידה צהלה: "אוי, אבא שלי יקנא כל כך. לעולם לא תוכלו לאכול כאלה, רק אם תחזרו לטוסקנה. פשוט תפצלחו להן את הראש עם השיניים, ממש ככה!". היא הדגימה ואני תהיתי אם איטליה תהפוך בקרוב למעין מוזיאון, אי בודד של שמירת מסורות שנועדו בעיקר לתיירות פנים וחוץ.
טוסקנה – הסגרה של התאנה
שמן של התאנים המיובשות של קרמיניאנו (Fichi Secchi di Carmignano) הולך לפניהן ברחבי איטליה ובעולם. תהליך הייבוש המסורתי מתחיל על שטיחוני קש ועובר לייבוש בשמש. האקלים המיוחד של האזור מעניק לזנים המקומיים של התאנים איכויות יוצאות דופן. התוצאה – תאנים מיובשות מהטובות שתטעמו בעולם. סירו פטראקי מגדל 100 זנים של תאנים באזור. "אם יש כל כך הרבה זנים ביין, אני לא רואה סיבה שלא יהיה כך גם עם תאנים", הוא אומר לנו רגע לפני שאנחנו טועמות אצלו במטעים עשרות תאנים.
ריטה: "שמענו שבמקומות אחרים בעולם ילדים אוכלים מנה של פסטה בלי רוטב. כאן הילדים אוכלים חזירי בר, ציפורי בר – הכל. הם טועמים, הם אוהבים את זה והכי חשוב – הם לא מפחדים מאוכל. כך הם מכירים את התרבות שלנו"
במטבחי הסגרה אנחנו פוגשות את נשות העיירה. לאורה (בת 66, אמונה על המטבח זה 42 שנה, מאז הסגרה הראשונה), פרנקה (30, על המתוקים) וריטה (40, אחראית על הילדים ועל הרטבים). אנחנו יושבות כולנו סביב השולחן כדי לעזור ולפתוח את התאנים משלושת הזנים – Dotatti ,Verdini וגם Brigotti. לאחר מכן אנחנו מכניסות את התאנים ליין לבן, בו ישרו אותן מעט על מנת לספוג טעמים ואלכוהול, ומשם הן יגיעו לפוקצ'ת התאנים הטוסקנית, שתיכנס לתוך תנור אבן מלא באש מבוערת, שעליו אמון כבר שנים רבות אדון בשם קוזימו.
"שמענו שבמקומות אחרים בעולם ילדים אוכלים מנה של פסטה בלי רוטב", אומרת ריטה וצוחקת בקול. "כאן הילדים אוכלים חזירי בר, ציפורי בר – הכל. הם טועמים, הם אוהבים את זה והכי חשוב – הם לא מפחדים מאוכל. כך הם מכירים את התרבות שלנו".
הסירים על האש וסוגים שונים של ראגו, לה ארביאטה ולה פומרולה (La Pomarola, רוטב עגבניות עשיר בירקות) הולכים ומסמיכים בתוך סירים על אש נמוכה. על השולחן מונחים פאן קון ל'אובה (Pan con l'Uva, לחם עם ענבים) וקובצ'ינו (Covaccino, לחם טוסקני שטוח). על האש מתבשל תבשיל עוף לקרוסטיני נוסח טוסקנה. אחת הגברות במטבח שואלת אותי בפליאה עמוקה איך ייתכן שמעולם לא טעמתי תבשיל עוף טוסקני, ואני עונה בכנות שהפליאה שלה אכן מוצדקת.
"אסור לנו לספר לכן מה הסוד לרוטב", אומרת אחת הנשים, בעוד השנייה לוחשת לאלידה באוזן: "קפה. אבקת אספרסו. ממש מעט". זו אינה הפעם הראשונה ולא האחרונה שבה יגלו לנו הנשים את סודות הבישול שלהן. "אנחנו מבשלות כאן מנות שאנשים לרוב לא מבשלים בבית, כי מדובר במתכונים שדורשים זמן הכנה רב וכולם כאן תמיד ממהרים לעבודה". הילדים והילדות, בני 12־16, רצים בין אזורי האירוע השונים. הם לבושים במדי הסגרה, עמוסים במגשים, ועל פניהם ארשת של רצינות חדורת מטרה. כל הסיפור הזה מתחיל להזכיר לי יותר מכל את מחנה הקיץ של הצופים, שם האימהות באו בשביל לבשל והילדים היו עסוקים בטיפוח הפטריוטיות השבטית.
"הסגרה הזאת היא לא על התאנים", אומרת לי אחת הנשים, "זו חגיגה של הקהילה, של הילדים שבאים לכאן ומבלים עם הדור המבוגר. הם לומדים מאיתנו המון".
סרדיניה – הסגרה של הסימבואה המטוגנת עם הסאטיצו
הסימבואה (Simbua Fritta cun Sattizzu) היא מנה סרדית עתיקה של פולנטה העשויה מחיטת דורום, שמוגשת עם חתיכות בקר ולארדו. בגינה שמאחורי חנות הסכינים המסורתית יושבות הנשים בלבוש סרדי שחור ומקבלות את פנינו. ביאטריצ'ה נולדה בשנת 1931, ולפני כמה שנים היא הוציאה לאור ספר בישול: "סוגונדומנטו" Segundamente)), שמשמעותו בסרדית "תבלין".
"קראתי לו ככה כי הוא מדבר על דברים שאנחנו שמים באוכל שלנו – החל מעשבים ותבלינים ועד לפנטזיה, אהבה, איכות וטריות. מה שאתם הצעירים קוראים לו 'אפס ק"מ' (Zero Kilometer, מונח המתאר אוכל שמיוצר בקרבה למקום שבו הוא נמכר – מ"ל)". בספר של ביאטריצ'ה יש עשרות מתכונים פשוטים ביותר ותמונות שצולמו באופן חובבני למדי. "אנחנו לא נוהגים לבשל כאן עם הרבה מרכיבים, אבל הם תמיד טריים", מספרת לנו מי שגדלה כבת ה־12 למשפחה סרדית שורשית. "אבא שלי היה צייד גדול. הוא צד חזירי בר וארנבים ובזכותו למדתי לבשל אותם".
כשאלידה שואלת אותה על אופני הכנת החזיר, עיניה מוצפות אושר והגוף שלה מתמלא חיות. היא מספרת לנו על כל חלקי החזיר, על כך שבעבר לכל משפחה היה אחד כזה, ועל הסלמי שהיא נוהגת להכין בבית. כשאלידה שואלת אותה מדוע שמות המנות בספר נשארו בדיאלקט הסרדי, בעוד המתכונים באיטלקית, אומרת ביאטריצ'ה: "חשבתי על זה הרבה, ובסוף החלטתי לתת למנות את השמות שבהם אמי קראה להן. הרי הספר הזה מוקדש לה".
סוף דבר – רק עכשיו התחלנו
אני יכולה להמשיך עוד ועוד. לספר על הפיקניק של המשפחות ביער של סרדיניה, על הגריל הארוך ועשרות הגברים שצלו שם חזירים שלמים על האש, על הריאיון עם השף המכוכב רוברטו פצה (Roberto Petza), שהגישה שלו לעובדה שחבורה של נשים הגיעה לראיין אותו בעיקר הוציאה מאיתנו כל חשק לתיעוד. אני יכולה לספר על הערב בליברנו, עיירת נמל נהדרת עם מאכלי ים משגעים, על נסיעה בת שמונה שעות במעבורת לסרדיניה שבה היה לנו סוף סוף רגע לעכל את כל החוויות, על הרקדנים והרקדניות ברחבות הריקודים בסוף כל סגרה ועל פניני החוכמה ששמענו מכל המרואיינות והמרואיינים שלנו, החל מהקשישות ועד לילדים הצעירים ביותר.
סיימנו את המסע עם שאלות רבות. בראשן כאלה העולות מתוך הניסיון להבין את מקומה של הסגרה בתוך החברה והקהילה: האם אנחנו, כנשות העולם הגדול, שמגיעות ממקומות כמו ניו יורק ותל אביב, ערים שמכילות אינספור זהויות, יכולות להביא אל ביתנו את הסגרה? תהינו – ואנחנו עדיין תוהות – האם יש מקום לקהילתיות בתוך חברה פוסט מודרנית, חברה של פוסט אמת שפוליטיקה של זהויות היא חלק בלתי נפרד ממנה? האם אפשר לקיים רעיונות כמעט קומוניסטיים בתוך חברה שמקדשת את האינדיבידואל? האם קידום רעיונות סלואו פוד בכל הנוגע לבילוי שעות ארוכות יותר בבישולים מחזיר את הנשים למטבח, או שמא בבישול טמון כוח אמיתי שיקדם את החברה למקומות טובים יותר?
עם השאלות האלו חזרנו כל אחת לארצה שלה לפני כארבעה חודשים. מאז אנחנו מעבדות את החומרים ולאט לאט מתחילות להעלות אותם – כל אחת במדיה שלה – על הקנבס, על האש, על המסך, על התמונה ועל הכתב. הקמנו קולקטיב נשי ושמו "טעמו של זיכרון" (The Taste of Memory), שבמרכזו עומד הרעיון של יצירת רשת נשית גלובלית אשר תמשיך לתעד מסורות קולינריות מנקודת מבט נשית, כל אחת בדרכה. שרה עובדת על הסרט, אלידה מבשלת במסגרת פופ אפים מיוחדים בניו יורק (ואולי גם יום אחד בתל אביב), ואת הדימויים הוויזואליים של פלורנס וג'אדה אתם יכולים לראות כאן, ובתקווה גם בתערוכה עתידית. המילים שלי פזורות לפניכם, ואני מקווה שנכון יהיה לומר שרק עכשיו התחלנו.