הילה אלפרט: "החך הישראלי הוא חך בהפרעה"

הילה אלפרט. איור: גילת אורקין
הילה אלפרט. איור: גילת אורקין

"יש משהו לא מאוזן בפלטה של הישראלים - אוהבים מתוק מאוד, חמוץ מאוד, מלוח מאוד. חך קהה שנזקק לצרחה", אומרת אשת האוכל והעיתונאית הילה אלפרט

26 בפברואר 2020

הילה אלפרט בת 54, נולדה בקיבוץ מעלה החמישה ומתגוררת בתל אביב.
אשת אוכל ויוצרת. החלה את דרכה בעולם התקשורת בעיתון "חדשות" כמפיקה ובהמשך ערכה מדור יומי על ספורט ותקשורת ב"עולם הספורט". בשנת 1989 נסעה ללמוד אפקטים מיוחדים לקולנוע ברומא, שם החלה לכתוב על אוכל ל"חדשות". עם חזרתה ארצה פצחה בקריירה טלוויזיונית שכללה את "יומן תרבות", "טעמים" וכתבת החוץ של "שום, פלפל ושמן זית". כמו כן השתתפה בתוכניות טלוויזיה בחו"ל במדינות כמו מרוקו, תאילנד, יפן ואיטליה ושיחקה בדרמות טלוויזיוניות, בהן "חדר מלחמה" ו"האלופה". חיברה את הספר "יש מקום בעיר התחתית" העוסק בקולינריה החיפאית והייתה שותפה בספר האוכל הירושלמי "אוטואוכל". במקביל לשאר עיסוקיה המשיכה לכתוב בעיתונים שונים, וכיום כותבת את מדור אנשי האוכל בעיתון ישראל היום. יצרה מופע המשלב סיפורי אוכל עם מוזיקה (בשיתוף עם היוצר שי צברי), מרצה על ההיסטוריה של האוכל, מנחה פסטיבלים ופאנלים ומארחת ארוחות פרטיות.

אלון: כחוקרת אוכל, כותבת ומבשלת שמעורבת בקולינריה הישראלית זה עשורים – איך את רואה את החך הישראלי?

הילה: החך הישראלי הוא חך בהפרעה. יש משהו לא מאוזן בפלטה של הישראלים – אוהבים מתוק מאוד. חמוץ מאוד. מלוח מאוד. חך קהה שנזקק לצרחה. קשה לי, למשל, עם ההצלחה של הלימון במטבח הישראלי.

"עירום של אוכל דורש חומרי גלם טובים, את אלה יותר קשה ויותר יקר להשיג. חוץ מזה טבח טוב לא מתפתה לוו החיבור. שף מכין מנת דג, לא יודע איך לחבר טעמים על הצלחת אז הוא מוסיף לאבנה. כל פעם יש פה וו חיבור חדשה. אני מתה מזה"

אלון: זה החך או גון הטעמים של האוכל המזרח תיכוני?

הילה: אני פוגשת את זה בכל מטבח שמבשלים פה: הצפון אפריקאי, האסייתי. כאשר שפים ישראלים מבשלים אוכל אסייתי, לרבות תאילנדי, שיש בו המון טעמים חזקים, נראה שהם לא למדו את השיעור הכי חשוב: הרמוניה. אני מוציאה עכשיו טיולים למרוקו, פוגשת באוכל נפלא במסעדות דרכים, בשווקים ובבתים. הדבר הכי בולט הוא שהמוסלמים מתבלים את האוכל שלהם הרבה פחות מהיהודים המרוקאים שעלו לארץ. טאג׳ינים כל כך מדויקים. כמון ומלח באים בצד – ירצה כבודו, ישים. אפשר להשתגע כמה תבלינים שמים פה באוכל.

אלון: איך את מסבירה את אובססיית הגודש?

הילה: שף אליאס מטר טוען שזה בגלל אבקות המרק ששנים היו מצרך יסוד במטבחים ואני נוטה להסכים איתו. אוהד נהרין אמר לי פעם: רקדן טוב יש בו מהעצלנות – זז מעט, אבל בתנועה הקטנה משמעות רבה. היכולת בבישול להתאפק מלומר הרבה – לשים מעט, אבל בכל תנועה נימוק – תשרת את המטבח טוב יותר. אם יש לך אויסטר טוב, אל תשחק בו. תמנן באינפורמציה – ובעיקר אל תבלבל את המוח. גם כשאתה כותב טקסט אתה לא יכול לכתוב אסופת משפטים שכל אחד מהם זה בום. טקסט טוב צריך משפטי מנוחה.

להיות שף במסעדה דורש מכלול דברים שאין לי הילה אלפרט. צילום: איתיאל ציון
להיות שף במסעדה דורש מכלול דברים שאין לי הילה אלפרט. צילום: איתיאל ציון

אלון: אולי זה נובע מחוסר ביטחון עצמי של השפים בישראל? בנוסחת ההכל כלול הוא מקווה שמשהו יפגע.

הילה: עירום של אוכל דורש חומרי גלם טובים, את אלה יותר קשה ויותר יקר להשיג. חוץ מזה טבח טוב – ולא חסרים פה טבחים מצוינים – לא מתפתה לוו החיבור. שף מכין מנת דג, לא יודע איך לחבר טעמים על הצלחת אז הוא מוסיף לאבנה. כל פעם יש פה וו חיבור חדשה. טחינה, ריג׳לה, חומץ בלסמי. אני מתה מזה.

אלון: בחו"ל דווקא לא מפסיקים להלל את המטבח הישראלי.

הילה: אני חושבת שהמטבח הישראלי בחו״ל מבוצע ביותר איפוק. הרב תרבותיות שהמטבח הישראלי מתבסס עליה מתכתבת עם רב תרבותיות בערים גדולות בעולם – ניו יורק, לונדון, ברלין. תוסיף לזה את הדיאטה הים תיכונית, הקז'ואל דיינינג שהעולם צועד לכיוונו – וקיבלת את נוסחת ההצלחה.

"מטבח ביתי הוא מטבח נשי, שם האישה שולטת. בעבר, עבור האישה, המתכונים היו סוג של רכוש. זה פחות או יותר מה שהיה לה. גם לבתה היא לא מיהרה לתת, בטח לא לכלתה. בעולם שבו נשים בקושי יצאו לעבוד, לחלוק את מקור הכוח האינטימי שלה עם הציבור היה דבר שלא יעלה על הדעת"

אלון: הגיליון הזה מוקדש לנשים. יש בו סיפורים על קושי, אבל גם על הצלחות גדולות. את אוהבת לבשל אבל סירבת כל השנים להפוך את זה למקצוע.

הילה: להיות שף במסעדה דורש מכלול דברים שאין לי. היכולת הארגונית, ההתמסרות היומיומית, השיווק. ההבנה העמוקה של מה תובעת מסעדה מרתיעה אותי. אני רואה אנשים נגררים לתוך המערבולת הזאת, חבר'ה צעירים שממוטטים כלכלית את המשפחות שלהם. עוד לפני שפתחו את הדלת, מופיע המכבש שמתחיל לדרוס אותם. אי אפשר לעצור אותם.

אלון: הייתה אופציה ריאלית בעבר?

הילה: אני זוכרת שישבנו בשוק הכרמל ושאול אברון ז”ל (שף ובעלים של מסעדת יועזר בר יין – א"ה) הצביע על מקום ואמר: הוא הולך להתפנות, תיקחי ותפתחי יועזר ג׳וניור. לא רציתי, זו גם הייתה שנת הגירושים שלי. לא הייתי אסופה בשום צורה בשביל לקחת התחייבות כזו. מעוז אלונים ואיתי הר גיל פתחו שם את הבסטה. איזה מזל. איזה מקום!

אלון: את לא המבשלת המעולה היחידה שנמנעה מלפתוח מסעדה. גם במגזר הערבי אנחנו כמעט לא פוגשים בשפיות.

הילה: מטבח ביתי הוא מטבח נשי, שם האישה שולטת. בעבר, עבור האישה, המתכונים היו סוג של רכוש. זה פחות או יותר מה שהיה לה. גם לבתה היא לא מיהרה לתת, שלא תהיה מיותרת. בטח לא לכלתה. בעולם שבו נשים בקושי יצאו לעבוד, לחלוק את מקור הכוח האינטימי שלה עם הציבור הרחב היה דבר שלא יעלה על הדעת. היה נדיר לראות טבחיות שיוצאות החוצה. בפרונט עמדו רק הגברים. אבל של מי המתכונים? של הנשים. מי עמד במסעדה מאחור וגלגל את הממולאים וקיפל כיסנים? נשים.

אלון: גם היום אפשר לספור את השפיות בישראל על יד אחת.

הילה: כבר יש יותר, זה גדל כל הזמן. בתחילת שנות האלפיים אמרה לי שפית מצליחה שגם לה קשה להעדיף אישה במטבח – בגלל הנחיתות הפיזית, בגלל ההריונות, מפני שלא תמיד גברים יקבלו מרות של אישה. אבל המטבח עובר תמורות, המיכון הופך את העניין הפיזי לשולי, הגיל שבו נשים נכנסות להיריון הוא הרבה יותר מאוחר. אני חושבת שההכרה ביכולת הניהולית של נשים גם היא תופסת תאוצה בשיח הכללי.

הפעם הראשונה שבה קול נשי השפיע על הקולינריה המקומית מרגרט תייר. צילום: איתיאל ציון
הפעם הראשונה שבה קול נשי השפיע על הקולינריה המקומית מרגרט תייר. צילום: איתיאל ציון

אלון: מתי הגיע השינוי ביציאה של השפיות החוצה?

הילה: אני חושבת שהפעם הראשונה שבה קול נשי השפיע על הקולינריה המקומית הייתה כשמרגרט תייר פתחה את המקום שלה ביפו. זה היה באמצע שנות ה־70 והיא הייתה אז האישה הצעירה של ויקטור תייר שהסתובבה איתו משולהבת מכל הפעילות שלו בפנתרים השחורים. כשהרתה, החליטה לפתוח מסעדה. מטבח לא היה החלום שלה, היא גם לא בישלה את המטבח שעליו גדלה, אלא למדה ויצרה שפה משל עצמה. טכניקה לצליית דגים, סלטים למות עבורם וסרדינים ממולאים שספק אם תמצא כאלה בכל אגן הים התיכון. שפים גדולים מכל העולם התעלפו מהאוכל שהאישה הזאת ניסחה. אחר כך רינה פושקרנה פתחה את איצ'יקדנה – מזנון לחטיפים הודיים בתל אביב שממנו צמחה רשת טנדורי. היא הייתה כוכבת ענקית שהביאה מטבח שלא ממש הכירו. אחריה באו רביבה וסיליה שהגישו קונדיטוריה צרפתית במקום שבו שלטה עד אז האסכולה האוסטרו־הונגרית. דווקא אחר כך, עם ריבוי הערוצים וההילה שנקשרה במסעדנות – ההשפעה הנשית הלכה וירדה.

אלון: אולי כי השפים הגברים לא נתנו להן.

הילה: אני חושבת שהגברים לא ממהרים לתת, אבל גם אנחנו לא יודעות תמיד לקחת. אני מקווה שאת הבת שלי ציידתי בקצת יותר כלים מאלה שקיבלתי אני. אותנו לימדו שצריך להצטיין אבל לא להרגיז. המסר שהעולם סולד מדעתנות, מנשים עצמאיות, פומפם גם אם לא תמיד במילים ברורות. הדור החדש הוא כבר שונה.

כישרון גדול שף קונדיטורית מיכל בוטון. צילום: חיים יוסף
כישרון גדול שף קונדיטורית מיכל בוטון. צילום: חיים יוסף

אלון: חשוב לך מאוד לתמוך בנשות קולינריה מקומיות. למשל, הקונדיטורית מיכל בוטון. בעולם של גברים, עד כמה הקולגיאליות חשובה לנשים?

הילה: עם מיכל זה סיפור אהבה. חברות. במזל היא גם כישרון גדול, החברה הגאונה, אבל גם אותה אני רואה נאבקת לפלס דרך. מלבד זאת, ואת זה אני אומרת בצער גדול, אנחנו ארץ קטנה שבה ישנה תחושה שכל הצלחה שלך היא על חשבון מישהו אחר, ונשלפות ציפורניים. זה תקף בעולם המסעדנות וגם בתקשורת המסקרת אותו, וזה מחבל ביכולת להצמיח קולגיאליות.

"המחויבות פה לאוכל רחוב טוב כמעט אינה קיימת. אם אתה מייצר משהו, תתמחה בו, תלך עד הסוף, תעשה הכי טוב שאפשר. אל תרוץ למפעל שישכפל את הקונספט. אל תגיד, 'אני מוכר חוויה'. אתה מוכר אוכל והוא צריך לעמוד במרכז"

אלון: בואי נחזור אחורה. מהי נקודת המפנה של הקולינריה הישראלית ששמה אותנו על המפה?

הילה: בשנות ה־90 השפים הגדולים – ישראל אהרוני, ארז קומרובסקי, חיים כהן ועזרא קדם – הבינו שמטבח עילי צומח מהשורשים שלך ולא ממטבח צרפתי או סיני. בעיניי הטריגר בא מהיציאה של שפים ערבים מהמטבח הביתי החוצה – חביב דאוד, חוסאם עבאס ודוחול ספדי. מטבח שלא באמת הכרנו. הם הציעו מגדלור של מטבח מקומי שאליו אפשר לקשור את כל הסירות של מטבח המהגרים בישראל.

אלון: נראה ש״המטבח של סבתא״ עושה קאמבק ענקי.

הילה: לא את כל הגעגועים שלך אתה יכול לבשל. הם יכולים לסובב את היד המבשלת, אבל בסופו של דבר תקבל מטבח של הגירה שייתן ביטוי גם למקום החדש ולחומרי הגלם שבו. לא צריך לרדוף אחרי מה שאין. אל תעבוד עם זעפרן מזויף, אל תעבוד עם זעפרן בכלל, ובטח אל תמציא סבתא שלא הייתה לך.

אלון: דווקא בכל הנוגע לחומרי גלם, ישראל עברה מהפכה.

הילה: היום הרבה שפים מבלבלים את המוח ומלרלרים על צמד המילים: חומר גלם. הגדולה והאסון של מסעדת יועזר בר יין היו היושר המוחלט וחסר הפשרות בסיפור של חומרי הגלם. שאול היה משוגע, עד היום אין מסעדה כזאת שחותרת לשלמות של חומרי הגלם.

אלון: נחזור לשפים הערבים. הם מעולם לא קיבלו קרדיט על ההשפעה שלהם להתפתחות המטבח הישראלי החדש.

דיאלוג הדדי ומפרה עם שפים ערבים שף ארז קומרובסקי. צילום: אסף קרלה
דיאלוג הדדי ומפרה עם שפים ערבים שף ארז קומרובסקי. צילום: אסף קרלה

הילה: נכון. אני חושבת שמאחורי כל שף ישראלי מצליח בחו"ל עומד גם המטבח הערבי, ואין מספיק פרגון לנקודה הזאת. בשנות ה־90 התקיים כאן דיאלוג הדדי, מפרה וחשוב. קח למשל את שיתוף הפעולה בין ארז קומרובסקי לדוחול ספדי. זה היה מטורף. שניהם בישלו יחד במרכז פרס לשלום, ואחת המנות האיקוניות שנוצרו שם היא הקבב על מקלות קינמון. לפי האגדה הם איבדו הרבה שיפודים יקרים מברזל, ואז עלה הרעיון להחליף את השיפוד במקל קינמון.

אלון: גם את עברת התפתחות גדולה עם השנים. גדלת בקיבוץ, לא בדיוק חממה קולינרית.

הילה: התפיסה על אוכל הייתה פוסט שואתית – חייבים לסיים את הצלחת. לעומת זאת סבתא שלי המרוקאית התגוררה בירושלים וערכה ארוחות גדולות. תמיד היא אמרה לי: ״מה שלא טעים לך, אל תאכלי. הגוף שלך הוא לא פח זבל״. משפט שעמד בסתירה מוחלטת להוויה בקיבוץ.

אלון: איטליה נוכחת מאוד בחיים שלך.

הילה: כשהייתי בת 16 אימא התאהבה ונסעה לגור בפיאנו די סורנטו באיטליה. את חודשי הקיץ הייתי עושה שם. פתאום לספגטי ברוטב עגבניות יש טעם מעולה – אוכל ללא יותר מדי מילים. כשהייתי חוזרת לישראל הייתי בטירוף לדבר עם אנשים על אוכל. בשנות ה־20 המאוחרות שלי נסעתי ללמוד ברומא ספיישל אפקט לקולנוע וכתבתי לעיתון ״חדשות״ סדרת כתבות על המטבח האזורי באיטליה. חזרתי לארץ לאחר שאבי נפטר מדום לב. ללא מכת הברק הזאת אולי הייתי ממשיכה לחיות עד היום באיטליה. אהבתי אותה והיא אהבה אותי.

סקרנות ותשוקה שאול אברון ז"ל. צילום: איליה מלניקוב
סקרנות ותשוקה שאול אברון ז"ל. צילום: איליה מלניקוב

אלון: מי עוד היו גורמי ההשראה שלך?

הילה: ״ספר התענוגות״ של עמוס קינן. לקחתי אותו מהספרייה של ההורים וקראתי בו כמו נער שקורא חוברת פורנו. הבטחה לחיים אחרים. זה ספר זן, לא ספר אוכל. היום הספר הזה לא היה נכתב. אוכל היום נהפך לגדג'ט, מכונית יוקרה.

אלון: את יכולה לשים את האצבע מתי זה התחיל?

הילה: אני זוכרת שאייל שני פתח את הסלון, באתי וראיתי כמה מראשי המשק עומדים בפתח ולא מכניסים אותם, ולא מפני שלא היה מקום. אני חושבת שאייל הבין שאנשים בעמדת כוח אוהבים שאתה דורך עליהם עם הסטילטו – מין סדו מזו. למתוח את הרגע שמאפשרים לך להיכנס, שתרגיש בר מזל, שגם עם הארנק השמן שלך לא הכל מובן מאליו.

"בשנות ה-90 הבינו השפים הגדולים שמטבח עילי צומח מהשורשים שלך. הטריגר בא מהיציאה של שפים ערבים מהמטבח הביתי החוצה. הם הציעו מגדלור של מטבח מקומי שאליו אפשר לקשור את כל הסירות של מטבח המהגרים בישראל”

אלון: אולי פשוט גם הקהל הזה רוצה לאכול טוב.

הילה: זה לא בא ממקום של לאהוב את האוכל, אלא נועד להאדיר אותו. אוכל כסמל סטטוס, ואין כמו האינסטגרם ותרבות התיוג להנציח את הנרקסיזם הזה. בכלל, יש דיבור יתר על אוכל, יותר מדי תבלינים בסיר הזה. זה מעייף.

אלון: היום מסעדות נתפסות כבילוי למבוגרים, האוכל משמש תפקיד משני.

הילה: זה התחיל בתחילת שנות האלפיים. באו מסעדנים, שילמו צ'ק גדול לשף מוכר והשקיעו מיליונים בעיצוב. מתחיל הערב, מחשיכים את המסעדה והווליום קורע את האוזניים. אתה יודע מה חסר פה? שאר רוח. זה ביטוי חמקמק, זו אמת. יושר מוחלט. לאסף דוקטור למשל יש את זה.

אלון: אז אוכל הרחוב הוא תגובת הנגד?

הילה: מסעדות הרחוב המודרניות מעצבנות אותי. בישראל היה צריך להיות אוכל רחוב נפלא, אבל המחויבות לאוכל רחוב טוב כמעט אינה קיימת. אם אתה מייצר משהו, תתמחה בו. תלך עד הסוף. אל תרוץ למפעל שישכפל את הקונספט. טיפשים, אני אומרת, אתם צעירים, תעשו הכי טוב שאפשר. אל תגיד ״אני מוכר חוויה״, אתה מוכר אוכל והוא צריך לעמוד במרכז, אבל הם רוצים כסף ופרסום. קשה מאוד למצוא בענף אנשים שפועלים ביושר מוחלט. בצניעות. לעשות את המוצר הכי טוב שאפשר. במובן הזה ג'סמינו המעולה של שאול טבת חריגה בנוף.

חריגה בנוף ג'סמינו. צילום: נמרוד סונדרס
חריגה בנוף ג'סמינו. צילום: נמרוד סונדרס

אלון: היית מהראשונות שהופיעו בתוכניות אוכל.

הילה: טלוויזיה מעולם לא הייתה התשוקה שלי. אני זוכרת שחיים כהן קיבל את ״שום, פלפל ושמן זית״ והציע לי להיות בת הזוג שלו לתוכנית. אמרתי לו: חיים, עזוב אותך, אבל בסוף הפכתי לכתבת החוץ שלו. נורא אהבתי את התוכנית הזאת. עם השנים, כשמקורות ההכנסה של הטלוויזיה המסחרית הידלדלו, נכנסו חברות המזון והפכו לגוף המממן המוביל. אני אוהבת טלוויזיה עם נשמה וזה כמעט לא קיים היום.

אלון: אין כמעט נשים בפריים טיים של תוכניות האוכל.

הילה: כשמדובר בנשים, טלוויזיה רוצה שתהיי ידענית בלי שיראו עלייך את הגיל, שתעשי ספורט בלי שיראו עלייך את הזיעה, שתאכלי בלי שיראו עלייך את האוכל, ובמקומות האלו אני בן אדם שקוף מאוד, אני לא מרגישה נוח עם דברים חד ממדיים שאין בהם מורכבות. טלוויזיה לא סובלת מורכבות, לכן התשוקה האמיתית שלי היא כתיבה, לא אוותר עליה לעולם.

 

"טלוויזיה רוצה שתהיי ידענית בלי שיראו עלייך את הגיל, שתעשי ספורט בלי שיראו עלייך את הזיעה, שתאכלי בלי שיראו עלייך את האוכל, ובמקומות האלו אני בן אדם שקוף מאוד, אני לא מרגישה נוח עם דברים חד ממדיים"

אלון: מה השינוי שעבר על עיתונות האוכל?

הילה: באמצע שנות ה־80 הייתה מערכת יפה של יחסי גומלין בין השפים למי שסיקר את האוכל. זה התחיל במדור הצבעוני הראשון בעיתון היומי ״חדשות״ שערך רינו צרור, ובו כתבו שאול אברון, ישראל אהרוני ודליה פן לרנר. אנשים שנסעו בעולם, אכלו בסקרנות ובתשוקה וחלקו עם הקוראים. הייתה להם השפעה על שפים, יצרנים, מגדלים. הם רצו לתת לגיטימציה לאוכל טוב, להתמסר לו. מצד שני האשימו אותם בהדוניזם ונהנתנות. בעיניי הם היו מגלי עולם וחוקרי אמת.

אלון: ראית בהם משפחה. איך נוצר הקשר?

הילה: זה התחיל ב״חדשות״ שעבדתי בו כמפיקה. היה לי רעיון לכתבה: לקחת שפים לחדרי אוכל של קיבוצים. קבעתי ללכת עם שאול לחדר האוכל של גבעת ברנר, אבל בסוף מצאנו את עצמנו אוכלים בחדר אוכל צבאי. הכה בנו הברק והתחיל בינינו קשר רומנטי שהפך בהמשך לקשר חברי. מה שעניין את שאול הוא שיהיה טעים ונחמד, לא המחקר וההיסטוריה – כן מטבח ערבי, לא מטבח ערבי. פגשת את זה גם בכתיבה שלו וגם ביועזר. השף הגדול של יועזר היה החך של שאול. לך תרצה את החך הזה.

 

"אני לא יכולה לסבול כתיבה מניה דיפרסיבית וחיזור אובססיבי אחרי סימני קריאה – או שהכל מהמם או שקרה פה אסון. נו באמת, זו כתיבה לא טובה, אבל היא מסדרת פרנסה"

אלון: ועיתונאי ההווה?

הילה: ריבוי העיתונאים משול למיץ פטל – עם כמה מים אתה יכול לדלל את התרכיז, בסוף הרי תקבל משקה חיוור. יש מעט כתיבה רצינית. יש המון צעקה. גם אלימות של מבקרי המסעדות. אני לא יכולה לסבול כתיבה מניה דיפרסיבית וחיזור אובססיבי אחרי סימני קריאה – או שהכל מהמם או שקרה פה אסון. נו באמת, זו כתיבה לא טובה, אבל היא מסדרת פרנסה. עורכי העיתונים מתים על הטקסטים האלו, הם מאפשרים לתת כותרות מפוצצות. ״הארוחה הכי טובה בחיי״, ״הארוחה הכי גרועה בחיי״. הכי, הכי, הכי. זו מילה שמזמנת שקר. את ההגזמות האלו תשמור לתוך העיניים של אהובתך, תחסוך אותם מאיתנו הקוראים.

אלון: אבל זה מה שהם חושבים.

הילה: ברוב המקרים רוב המסעדות הן באמצע, אבל קשה מאוד לכתוב טקסט מעניין על מסעדה של שלושה כוכבים וחצי. זה לא מעניין אם זה טעים לך או לא, זה לא עיסוק בחור של התחת שלך. המטרה שלך היא לתת לקוראים כלים להסברת תהליכים, לפענח את הנרטיב.

אלון: מה עוד מפריע לך?

הילה: חורה לי שעיתונאים מתבלבלים ושמים את עצמם במרכז. אם אני מסקרת מישהי שמגלגלת עלי גפן, זה שלה. 200 שנה היא מגלגלת. אני לא גיליתי אף אחד. אחרת זה קולוניאליזם, ניכוס. מלחמות הבוץ האלו בין הכותבים על הקרדיט הפכה את הזירה לבית משוגעים.

אלון: את 30 שנה מלווה את הענף, שעבר באמת מהפכות. מה את רוצה להיות כשתהי גדולה?

הילה: סופרת. זה שלא הצלחתי להגיע לגיל הזה עם יכולת כלכלית לעצור הכל ולהתמסר לכתיבה – זה כישלון קולוסלי.