ריאליטי קולינרי: מצורך קיומי למותג מעמדי

אוכל הוא חלק בלתי נפרד מתקשורת ההמונים בימינו: הוא מסוקר בעיתונות בהרחבה, הוא המוקד של אין־ספור בלוגים, הוא נחגג בעמודי אינסטגרם עתירי תמונות של מנות מצולחתות, ומעל הכול – הוא מככב בטלוויזיה. אוכל מהווה מרכיב מרכזי בתוכניות שונות, ודרכו אפשר ללמוד על היבטים רבים של החברה והתרבות שבהן הן הופקו. בשנים האחרונות מזוהה הכנת אוכל בשעות השיא הטלוויזיוניות יותר מכל עִם ז'אנר הריאליטי, שהשתלט על המסך במדינות רבות וגם בישראל, והביא איתו שלל פורמטים הסובבים סביב האוכל.

כריכת הספר "מזון למחשבה" בעריכת שמעון ריקלין, הוצאת מודן

מאמר זה עוסק בשינוי הרדיקלי שחל בתוכניות הבישול בטלוויזיה בכלל, ובשינוי שהתחולל בטלוויזיה הישראלית בעשור האחרון, עם השתלטותו של ז'אנר הריאליטי עליה, בפרט. המאמר מנתח את התמורות בנרטיב ובטון למצב שבו הכנת אוכל מוצגת כמוצר פנאי וכשעשוע; בוחן את המשמעויות התרבותיות שאפשר לייחס לשינויים האלה על גבי הצירים של מגדר, מעמד ואתניות; ובודק מה חושפות תוכניות הריאליטי הקולינריות בפני הצופים, וגם – מה הן מסתירות. 

מזון בהיסטוריה

"מזון", או "אוכל" בשפת היום־היום, הוא חומר שנצרך על ידי בני אדם, בעלי חיים וצמחים כדי לספק אנרגיה וחומרים אחרים לגוף. כלומר, במקור מדובר בצורך קיומי, שתכליתו לאפשר את הפעילות הטבעית של האורגניזם. עם זאת, לאורך ההיסטוריה השגת המזון, הכנתו והגשתו היו לתופעה חברתית מרכזית – בתרבות ההמונים של ימינו הפך המזון לתחום חברתי מועדף, מושא לייצוג אמנותי ותקשורתי, ציר מרכזי של דיון וביקורת.

סביב האוכל מתקיימת תקשורת סימבולית בתחומים רחבים של הניסיון האנושי: זהות אישית וקולקטיבית, סדר יום אידיאולוגי ופסיכולוגי, הגדרת טעם, סגנון חיים ועוד. לא פחות מזה, אוכל משמש אמצעי ליצירת זהות ולייצוג של זיכרון עבור קבוצות המתבדלות ביניהן על רקע גזעי, אידיאולוגי, דתי, לאומי, מעמדי, מגדרי, דורי ועוד. הדיון על הקשר בין מזון לתרבות מוביל אותנו עד ימי האדם הקדמון. אפשר לומר שכבר בימים קדומים, אופן הכנת המזון, הטקסיות של הגשתו, צורת אכילתו – היוו כולם הרבה מעבר למענה על צורך ביולוגי. כבר אז היה מדובר בניסיון להפוך את "הדבר הטבעי" לאירוע מתוכנן, מעוצב, מוקפד, ובמילים אחרות – תקשורתי. 

היסטוריה טלוויזיונית

אוכל היה נוכח בטלוויזיה עוד מתחילת דרכה בשנות ה־50 וה־60 ,והופיע בז'אנרים בדיוניים מגוונים, מקומדיות ועד דרמות – כדי לייצג ארוחות רומנטיות, לתאר זוגיות מאושרת או נישואים שעלו על שרטון וכן הלאה. בתחילת ימי הטלוויזיה לא היה ייצוג רב מסוג זה מסיבות פרקטיות: בעיקר עניין של עלויות וחוסר נוחות בצורך לשים בכל פעם מחדש אוכל לפני השחקנים כאשר מצלמים סצנה יותר מפעם אחת.

לכן, וזה נכון עד היום, לא פעם גם כאשר אוכל מופיע, הוא רק סוג של אביזר – משהו שנמצא בפריים בזמן שאנשים עושים דברים אחרים, כמו לדבר על אהבה, על בעיות משפחתיות או על מזימות אפלות. במילים אחרות, האוכל נמצא שם, אבל לא ממש. כך, למשל, דמויות מדברות על ארוחה שהן עומדות לאכול או מזמינות מהתפריט, אבל הסצנה מסתיימת לפני שהאוכל מגיע, או שהאוכל מוגש אבל מוסתר מהעין. כל אלה נקראים בספרות האקדמית ארוחות "בלתי נראות" או ארוחות "חסרות". במקרים אחרים האוכל כן מגיע, אבל פחות או יותר מתעלמים ממנו, והוא לא ממש נאכל – זה נקרא בספרות "תיאבון חסר".

אחראית למהפכה בעולם האוכל האמריקאי בשנות ה-60 ג'וליה צ'יילד | צילום: Gettyimages

תוכניות שעוסקות בתהליך הכנת האוכל, כלומר תוכניות בישול, גם הן חלק בלתי נפרד מהטלוויזיה העולמית מראשיתה. הז'אנר הוותיק הזה התפתח מהרדיו לטלוויזיה באנגליה ובארצות הברית, ובמשך שנים הייתה לו צורה ברורה ויציבה למדי. הוא התרחש באולפן או במקום אחר הדומה למטבח ביתי; שף מוכר פנה באופן ישיר לצֹופֶה, כשלרוב הניחו שהצופה הוא בעצם צֹופָה (הנושא המגדרי עוד יידון בהמשך), והדגים הכנה של תבשיל מסוים, מה שהיה אמור לעזור לה לטפל במשפחתה הגרעינית ולארח משפחה מורחבת וחברים.

הז'אנר הזה התאים במיוחד לטלוויזיה, כיוון שאפשר לשלב בו בקלות פרסומות (בטלוויזיה המסחרית) ו"תוכן שיווקי" (גם בטלוויזיה הציבורית). יש לציין שזה עניין מורכב ללמוד את ההיסטוריה של טלוויזיה מהסוג הזה, בעיקר משום שבימיה הראשונים של הטלוויזיה עוד לא הומצאו אמצעי ההקלטה הקיימים כיום, ולכן רבים מהחומרים לא תועדו ונשמרו.

אולם מעבר לכך, תוכניות בישול מהסוג הזה שייכות לשגרה הטלוויזיונית היום־יומית, טלוויזיית ה־Day Time, שהיא עד עצם היום הזה צנועה ומינימליסטית יחסית, כזו שמתוכננת לצריכה מיידית ואז נשכחת. משום כך, גם כאשר כבר היו האמצעים להקליט תוכניות כאלה, הן לרוב לא נשמרו. למרות זאת, אפשר למצוא תוכניות ספורות שנשמרו, ובהן אחת מתוכניות הבישול הראשונות בטלוויזיה האמריקאית, ששודרה בשנות ה־50 ,ושמה "It's Fun to Eat with Elena". בתוכנית הופיעו שפית אלנה זלאיי (Elena Zelay), בנה בילי והספונסר של התוכנית – יצרן כלי הבישול Fresherator .

בצפייה בקטע אפשר להתרשם מהסגנון הוויזואלי המינימליסטי של התוכנית, מההתמקדות בהוראות הבישול, ומהחשיפה לספונסר, שהיווה חלק חשוב מהתוכנית, ובכך ביטא את פניה המסחריות של הטלוויזיה האמריקאית. תוכניות כמו זו של שפית אלנה, שבמרכזן הכנת אוכל בניסיון ללמד את הצופים איך להכין את המתכונים בעצמם, שודרו במשך השנים במדינות רבות. הן מעולם לא היו עתירות רייטינג, אבל מאז תחילת ימי הטלוויזיה הן היו חלק קבוע מתוכניות ה־Day Time. 

סביב האוכל מתקיימת תקשורת סימבולית של הניסיון האנושי: זהות אישית וקולקטיבית, סדר יום אידיאולוגי ופסיכולוגי, הגדרת טעם וסגנון חיים. לא פחות מזה, אוכל משמש אמצעי ליצירת זהות ולייצוג של זיכרון עבור קבוצות המתבדלות ביניהן על רקע גזעי, אידיאולוגי, דתי, לאומי, מעמדי, מגדרי ודורי

החלוצה השפית האמריקאית אלנה זלאיי בשנות ה–50 של המאה הקודמת | צילומי מסך מתוך "כיף לבשל עם אלנה"

כמו שאפשר להבין, לרוב אלה היו תוכניות זולות להפקה, שהיה אפשר למלא איתן בקלות בין חצי שעה לשעה, ומשום כך הן היו (ועודן) השקעה טובה ומשתלמת מאוד לטלוויזיה המסחרית וגם הציבורית. בארצות הברית, למשל, יש ערוץ כבלים שעד היום מוקדש כל כולו לתוכניות מהסוג הזה. בהקשר הישראלי הייתה זו רות סירקיס שייבאה את תוכניות הבישול האמריקאיות והתאימה אותן לקהל המקומי.

בשנות ה־60 עברה סירקיס לגור עם בעלה בארצות הברית, ואז, כמו שסיפרה בריאיון, "נפתח לי העולם האמריקאי של שפע וכל מה שלא היה בישראל, כולל עיתוני וספרי בישול, והתחילו גם כמה תוכניות בישול בטלוויזיה האמריקאית. בעיקר, היא סיפרה, אהבה את תוכניתה של ג'וליה צ'יילד. צ'יילד הייתה שפית שהציגה לאמריקאים את המטבח הצרפתי וטכניקות בישול באמצעות ספרי הבישול ותוכניות הטלוויזיה שלה; היא זו שהייתה אחראית במידה רבה למהפכה בהערכת האוכל בארצות הברית בשנות ה־60.

סירקיס עצמה לא כיכבה בתוכניות טלוויזיה מן הטעם הפשוט שעדיין לא הייתה אז טלוויזיה בישראל. אבל בעזרת ספרי הבישול שלה, שגם הם כמובן סוג של אמצעי תקשורת, היא חוללה בארץ מהפך. ספרה "מהמטבח באהבה", שראה אור ב־1975, הבהיר שלתת לאורחים לאכול את מה שהמשפחה ממילא אוכלת זה פשוט לא מספיק טוב.

אלה גם היו שנים שבהן תרבות השפע והגלובליזציה התחילו לתת את אותותיהן הראשונים בישראל: אנשים החלו לנסוע יותר, החלו לחוות אוכל בחו"ל, נפתחו מסעדות גם בארץ, ונולד השף הסלבריטי הראשון – ישראל אהרוני. בתוך ההקשר הזה, צמחו בישראל לראשונה תוכניות בישול בטלוויזיה מהסוג שהצגתי.

השף סלבריטי הראשון ישראל אהרוני | צילום: אסף קרלה

תוכניות מז'אנר זה המשיכו להיות מופקות לאורך השנים וצברו אהדה הולכת וגוברת; ביניהן אפשר לציין את "טעמים" עם צחי בוקששתר ו"שום, פלפל ושמן זית" עם חיים כהן – שתיהן תוכניות מוכרות ואהובות שהופיעו לקראת סוף שנות ה־90. בתוכניות האלה נכלל תוכן שיווקי רב, או כמו שהוא נקרא אז – "פרסום סמוי", מה שאִ פשר את הפקת התוכניות.

תוכניות דומות לאלה היו תוכניות האפייה של קרין גורן, שעליהן כתבה ענת באלינט ב"העין השביעית" ב־2016: "גורן למעשה מחויבת להשתמש במוצרים מסוימים, לתת מתכונים מסוימים – וכמובן, להלל ולפאר את הדברים האלה. היא לא יכולה לבוא ולהגיד שאולי כדאי למתן את צריכת השוקולד, ושאולי אפשר להכין ארטיקים עם קצת פחות סוכר. התוכנית שלה היא חגיגה בלתי מבוקרת של סוכר – לא רק בגלל הדילים המסחריים, אבל גם בגללם".

ההיבט הבעייתי הזה של תוכניות הבישול לא נעלם, אלא רק התגבר עם התפתחותן והמעבר שלהן לפריים טיים. יש לציין שגם בעידן הריאליטי, תוכניות בישול קלאסיות, שמספקות מתכונים ומצולמות באולפן המדמה מטבח ביתי, לא נעלמו. הן מופיעות בשידורים חוזרים, בפינות שמככבות בתוכניות הבוקר, וישנן גם תוכניות חדשות עם מאפיינים דומים. עוד צריך לציין שבו בזמן היו בישראל, כמו במדינות אחרות בעולם, גם תוכניות טלוויזיה ששילבו אוכל עם ז'אנרים שונים. למשל, תוכניות מסע עם בישול, וביניהן התוכניות של ישראל אהרוני (עם גברי לוי או גידי גוב). אלה כבר היו תוכניות ששודרו בשעות הפריים טיים. 

תוכניות ריאליטי קולינריות 

בעשור האחרון מזוהה הכנת אוכל בשעות השיא הטלוויזיוניות יותר מכול עִם ז'אנר הריאליטי, שהשתלט על המסך בישראל והביא איתו שלל פורמטים הסובבים סביב האוכל. בין התוכניות המצליחות ביותר אפשר למנות את "מאסטר שף", שעלתה לאוויר ב־2010 בערוץ 2 (כיום באפיק של "קשת"), ומושכת שיעורי רייטינג גבוהים; את "משחקי השף" – פורמט שפיתחה "רשת" בשיתוף עם התאגיד הבין־לאומי ממוצא בריטי ITV, שעלה ב־2014; "בייק אוף", שמבוססת על פורמט בריטי של ה־BBC ועלתה בישראל ב־2016; "MKR – המטבח המנצח", המבוססת על פורמט אוסטרלי, ומשודרת בישראל מאז 2018; "בואו לאכול איתי", שגם היא מבוססת על פורמט בריטי ומשודרת מאז 2012 ועוד.

משום שהצופים לא יכולים ליהנות מטעם המנות, נוצר צורך בתחליף טלוויזיוני – סיפור (כמו שאפשר לראות ב"מאסטר שף") או אקשן (כמו שאפשר לראות ב"משחקי השף"). השיא, אם כך, הוא לא המאכל עצמו, אלא ההצגה (ה"צִלְחּות") שלו וההערות הביקורתיות

 

התיאבון לתכניות ריאליטי אוכל גדול מאוד "משחקי השף" | צילום מסך, רשת 13

נדמה שהתיאבון לתוכניות כאלה גדול מאוד. כפי שכתב איתמר ב"ז במאמר שלו ב"העין השביעית" כבר ב־2016: "חוצן שינחת בישראל ויפתח טלוויזיה, יקבל את הרושם שיושבי הארץ לוקים באובססיה תזזיתית למזון: בישול, אפייה, חיתוך דק־דק, זילוף נדיב, ולבסוף גם אכילה של התוצרת מול המצלמות, לעיני הקהל המתמוגג שם בבית […]".

בעשור האחרון חל שינוי רדיקלי בתוכניות הבישול בטלוויזיה הישראלית, שינוי שיש לו הקשר טלוויזיוני גלובלי. הסיבה לכך היא שהתהליך הזה מחובר בטבורו להשתלטות של ז'אנר הריאליטי על הטלוויזיה באופן כללי, וגם לשינוי הכללי יותר שחל ביחס של החברה המערבית לאוכל, להכנתו ולצריכתו. השינוי שהתחולל מתבטא בעיקרו בנרטיב ובטון, במעבר מהצגת הכנת אוכל כעניין פרקטי לטובת הצגתה כשעשוע, ואת האוכל עצמו כמוצר פנאי.

כאמור, חשוב לציין שיש לשינויים שחלו בטלוויזיה גם הקשרים רחבים יותר: ריבוי גדל והולך של שוקי איכרים, סדנאות בישול, סיורי אוכל, חנויות אוכל מיוחדות וכמובן מסעדות – כל אלה מראים את המקום המרכזי שאוכל תופס בחברה המערבית. גם בהקשר התקשורתי שמעבר לטלוויזיה, קל לראות כי מעמדו של האוכל עלה: העיתונות משופעת טורי אוכל, ספרי הבישול עוברים תחייה מחודשת, ובה בעת ישנם אין־ספור אתרי אינטרנט, בלוגים ואפליקציות שעוסקים באוכל, בבישול ועוד. בנוסף, צילום אוכל ומשקאות, שצורכים בבית ומחוצה לו, ושיתוף התמונות ברשתות החברתיות, הפכו לפופולריים ביותר.

עקב כל אלה חלה גם עלייה במעמדם של השפים, ורבים מהם הם כיום סלבריטאים של ממש. מצד צרכני האוכל התפתח ה"פודי" (Foodie) – מושג שהופיע בשנות ה־80 ממש בו זמנית בארצות הברית ובבריטניה – ומשמעותו אדם חובב אוכל נלהב ואנין טעם; וה"פודיז" הפכו לקהילה בעלת נוכחות והשפעה ברשתות החברתיות השונות. 

המעבר מתוכניות הבישול לריאליטי הקולינרי 

השינוי המשמעותי ביותר במעבר מתוכניות הבישול לריאליטי הקולינרי הוא קהל היעד. התכלית בתוכניות האלה היא כבר לא ללמד את עקרת הבית לבשל. בניסיון להגדיל את קהל הצופים, שינו תוכניות הריאליטי את קהל היעד של תוכניות האוכל – מבשלניות ביתיות לאוהבי אוכל, הכוללים גם גברים צעירים.

היררכיה של טעם "המסעדה הבאה של ישראל" | צילום מסך, רשת 13

עם זאת, הדגש עבר להיבט של שעשוע ובידור – שהרי מתכונים שעל פיהם אפשר לבשל, הקהל יכול למצוא כיום בפלטפורמות רבות אחרות. המעבר כרוך גם בצמיחתו של המונח "פורנו אוכל" (Porn Gastro), כשהכוונה היא לכך שבחלק גדול מהתוכניות האלה הצופים עדים להכנת מאכלים שכנראה לא יכינו או אפילו יאכלו בעצמם.

במילים אחרות, התוכניות האלה כבר לא מלמדות ישירות לבשל או לאפות, אלא מעניקות לצופים ידע גסטרונומי על מצרכים וטכניקות, ולא פחות מזה מלמדות היררכיה של טעם, שיפוט וביטוי ביקורתיים. לאור השינויים האלה, תוכניות הריאליטי הן בעלות איכויות הפקה הרבה יותר גבוהות מתוכניות הבישול מהדורות הקודמים. רובן מתרחשות באולפנים נוצצים והפכו לעניין מותח, המבוסס על תחרות, משימות בלתי אפשריות, הכנות מואצות, טעויות יקרות וביקורות קטלניות.

משום שהצופים לא יכולים ליהנות מטעם המנות, נוצר הצורך בתחליף טלוויזיוני – סיפור (כמו שאפשר לראות ב"מאסטר שף") או אקשן (כמו שאפשר לראות ב"משחקי השף"). השיא, אם כך, הוא לא המאכל עצמו, אלא ההצגה (ה"צִלְחּות") שלו וההערות הביקורתיות. 

הפריחה של ז'אנר הריאליטי הקולינרי 

את הפריחה של ז'אנר הריאליטי הקולינרי אפשר לייחס בראש ובראשונה לעובדה שהוא מהווה שכפול של ההצלחה הטלוויזיונית של ריאליטי באופן כללי. הרקע לכך הוא השינוי בהרגלי הצריכה של הצופים: אם עד לפני שנים ספורות בלבד היו ערוצי הטלוויזיה המסחרית – ובישראל בפרט – מדורת השבט, כיום אנחנו חיים בעידן שבו הצפייה בטלוויזיה הפכה לעניין עצמאי, יחידני ומבוזר בהרבה.

יותר ויותר צופים פונים למסכים הפרטיים שלהם וצורכים תכנים בפלטפורמות לצפייה ישירה כמו נטפליקס. תוכניות הריאליטי, לעומת זאת, משמרות את האלמנטים שעליהם מתבססת הטלוויזיה המסחרית, ושאליהם היא משוועת בימינו – צפייה משותפת ושידור חי. ריאליטי הוא ז'אנר של צפייה משותפת (של משפחה או חברים), ושיאן של התוכניות השונות, בהן גם אלה המתמקדות באוכל, הוא בגמר הארוך והחגיגי, המשודר בשידור חי. ממש כמו אירוע חדשותי – קריטי לצפות בו בזמן אמיתי ולא בצפייה נדחית, אלמנט טלוויזיוני שגם הוא הולך ונכחד.

גמר ארוך וחגיגי שמשודר בשידור חי "המסעדה הבאה של ישראל" | צילום מסך, רשת 13

בעוד נשים אחראיות לרוב לספירה הביתית – גברים, גם במציאות וגם בטלוויזיה, שולטים בבישול בספירה המקצועית. לעובדה שרוב השפים הם גברים יש משמעות תדמיתית וכלכלית כאחד – בניגוד לבישול הביתי, הם אחראים לבישול שיש בצדו מעמד, יוקרה ושכר גבוה. בהקשר זה, קשה שלא לשים לב למיעוט השופטות בתוכניות ריאליטי האוכל

לפיכך ההסבר מצד הערוצים (בעיקר המסחריים) להפקה של תוכניות ריאליטי אוכל הוא בעיקרו כלכלי – בתוכניות האלה, שנצפות בצפייה משותפת ובזמן אמת, עדיין אפשר לשדר פרסומות רבות, וגם לכלול תוכן שיווקי ובכמויות גדולות. מגדר, מעמד ולאום בתוכניות הריאליטי הקולינריות במשך שנים רבות מאוד ובתרבויות רבות, האחריות לבישול הביתי הייתה של הנשים, וזה עדיין המצב במידה רבה גם בימינו, כאשר בבתים רבים הנשים מבשלות את הארוחות המשפחתיות השגרתיות נטולות הזוהר, ואילו הגברים מתגייסים למשימה באירועים מיוחדים (אירועי "על האש" בולטים בהקשר זה).

זאת אף שעם הכניסה הגוברת של נשים לשוק העבודה, גברים משתתפים יותר בעבודות הבית, והקישור בין המינים לבישול משתנה. בעוד נשים אחראיות לרוב לספירה הביתית – גברים, גם במציאות וגם בטלוויזיה, שולטים בבישול בספירה המקצועית. לעובדה שרוב השפים הם גברים יש משמעות תדמיתית וכלכלית כאחד – בניגוד לבישול הביתי, הם אחראים לבישול שיש בצדו מעמד, יוקרה ושכר גבוה.

בהקשר זה קשה שלא לשים לב למיעוט השופטות בתוכניות ריאליטי האוכל. ב"מאסטר שף", למשל, בולטת העובדה שהשופטים (עד העונה העשירית) הם שפים מוכרים, ואילו האישה היחידה בצוות השופטים, מיכל אנסקי, היא מעין שופטת "תיאורטית", בזכות התואר השני שיש לה בגסטרונומיה, ורק בעונה האחת עשרה הצטרפה המסעדנית רותי ברודו; ב"משחקי השף" לא היו שופטות כלל עד העונה השישית שבה הצטרפה השפית תמר כהן־ צדק; ואילו ב"בייק אוף", העוסקת באפייה – ענף נשי יותר לכאורה בשדה הקולינרי, יש רוב של נשים שופטות.היבט מגדרי נוסף הוא העיסוק התכוף של תוכניות הריאליטי הקולינריות בזהות המגדרית של המבשלים – לעתים באופן המשמר סטריאוטיפים מגדריים, ולעתים באופן המערער עליהם. אפשר לבחון את ההבדלים בדרך שבה המתחרות מאופיינות לעומת המתחרים, למשל, באופן השונה שבו הם מציגים את עצמם בפרקי האודישנים וגם בדרך התמודדותם עם המשימות השונות.

כך, למשל, בעונה של "בייק אוף" ששודרה ב־2018 ,הוצג הקונדיטור אושרי אוחיון כחובב אקסטרים, הבעלים של שלושה אופנועים, שעובר מהסינר לחליפת עור. קטע ההיכרות איתו, המתרחש ברובו בחוץ, באוויר הפתוח, מדגיש את העובדה שהוא גבר גברי שעוסק במקצוע "נשי" לכאורה. "יש קטע כזה שאומרים לי – 'בחיים לא הייתי אומר שאתה קונדיטור'", הוא אומר ומציג את עצמו כמי שבא ל"מלחמה".

באותו פרק הכרנו גם את ורד אזרואל־אלבז, מזכירה רפואית ואימא לחמישה. להבדיל מאוחיון, היא צולמה בעיקר באולפן, ברקע מטבח. "בבית את המנצחת, אבל פה את כבר בספק. במשפחה אני כוכבת באפייה וכולם מעולפים על האפייה שלי", היא מסבירה ומוסיפה: "גבר ואפייה – לא ממש מתחברים לי ביחד". הצגתה של אזרואל־אלבז משקפת את הנטייה של התוכניות לייצוג האופי ה"נשי" של המתמודדות. בכל שלבי התוכנית – החל מבחירת המנה, דרך הכנתה וכלה בהגשה לשופטים – לא פעם מוצגות הנשים המתחרות כמי שמתקשות לקבל החלטות, לחוצות, רגישות וזקוקות לתמיכה.

היבטים מגדריים, מעמדיים ולאומיים "מאסטר שף" | צילום מסך, קשת 12

היבט מגדרי נוסף הוא העיסוק התכוף של תוכניות הריאליטי הקולינריות בזהות המגדרית של המבשלים – לעתים באופן המשמר סטריאוטיפים מגדריים, ולעתים באופן המערער עליהם. אפשר לבחון את ההבדלים בדרך שבה המתחרות מאופיינות לעומת המתחרים, למשל, באופן השונה שבו הם מציגים את עצמם בפרקי האודישנים וגם בדרך התמודדותם עם המשימות השונות

לצד ההיבט המגדרי – אוכל הוא גם עניין מעמדי. מזון הוא בסופו של דבר עניין כלכלי, ומפני שלא כל סוגי האוכל נגישים לכולם, אנשים ממעמדות שונים אוכלים מאכלים שונים. הסוציולוג הצרפתי הידוע פייר בורדייה כתב בהרחבה על האופן שבו מעמדות שונים (בעיקר מעמד הפועלים) בוחרים מה הם אוכלים. לפי בורדייה, למעמד הפועלים אין הרבה בחירה, אבל המעמד הבינוני מחליט איזה אוכל הוא "טוב" ואיזה "רע", וזה בתורו משפיע גם על מעמד הפועלים. בעוד בני מעמד הביניים יכולים להרשות לעצמם לאכול מה שהם רוצים, בני מעמד הפועלים אוכלים את מה שהם יכולים להרשות לעצמם.

בריאליטי האוכל הנושא הזה בא לידי ביטוי במגוון צורות: לעתים דרך המתחרים והמתחרות, שמגיעים ממעמדות סוציו־אקונומיים שונים בישראל, והאופן שבו הם מיוצגים בתוכניות השונות; ולעתים באמצעות האוכל עצמו – למשל, כאשר הם מכינים מנות שמתוארות כ"מנות פועלים". לפעמים אפילו מוקדשים ספיישלים למרכיבים "עממיים", כמו פתיתים, לעומת מנות השייכות לעולם ה"פיין דיינינג" ומקושרות למעמד גבוה.

לבסוף – ההיבט הלאומי. אוכל הפך למרכזי מאוד בהגדרת הזהות באירופה כבר מהמאה ה־17, ובמאה ה־19, היא "עידן הלאומיות", בישול כבר הפך לסמל של זהות לאומית. לתרבויות רבות יש מטבח שמזוהה איתן, מסורות בישול, תבלינים, שילוב טעמים ייחודי וכדומה. סוגי האוכל האתני מוכרים בהקשרם הלאומי – למשל, אוכל איטלקי, סיני, תאילנדי או הודי – אבל הם פופולריים בכל רחבי העולם.

העניין הלאומי מתקשר לשאלה שנכתב עליה רבות בשנים האחרונות – האם קיים בכלל מטבח ישראלי? הדעות חלוקות. השוללים טוענים כי קיים מטבח יהודי שמקורו במדינות הגולה השונות, ואילו רבים מהמאכלים הנחשבים ישראליים מקורם למעשה במטבח המזרח תיכוני. מולם יש הטוענים, שמטבחים רבים משפיעים זה על זה, וכי רבים המקרים שבהם מאכלים לאומיים של מדינה מסוימת מקורם במטבח אחר.

בנוסף, יש הטוענים כי לישראל ישנם מאכלים מקוריים – כמו פתיתים, שפותחו בארץ בתקופת הצנע כתחליף זול לאורז ולקוסקוס, ואחר כך נכנסו למטבח הבין־לאומי; וגם דפוס תרבות ייחודי בהרכב הארוחות, כמו ארוחת בוקר ישראלית. הוויכוח בדבר המטבח הלאומי הישראלי, הכרוך בשאלות על אתניות ומקומיות, ועל אותנטיות ומקוריות, בא לא אחת לידי ביטוי במסגרת תוכניות הריאליטי הקולינריות.

מנציחות את הסטריאוטיפ "MKR – המטבח המנצח" | צילום מסך, קשת 12

בהקשר הזה כתב מבקר הטלוויזיה רוגל אלפר בעקבות שידור תוכנית הבישול "MKR – המטבח המנצח", שתוכניות ריאליטי הבישול, שנהפכו למוצר תרבות ההמונים המוביל בישראל, מנציחות את סטריאוטיפ התרבות המזרחית כמורכבת בעיקר מסירים של אוכל. "ערב אחרי ערב מופיעים על מסך הטלוויזיה בשעות הפריים־טיים מתמודדים ממוצא מזרחי, שמספרים בעיניים דומעות על האוכל של אימא וסבתא כמרכיב הזהות העיקרי שלהם, כערך המשפחתי המרכזי, כמסורת הדומיננטית שעוברת מדור לדור ומעניקה להם תחושת שייכות ובית. כך, אחרי שנים של מאבק מזרחי צודק להכרה בעושר התרבותי שהביאו לישראל המהגרים ממדינות ערב, חוזר לכאורה האוכל להיות המרכיב הבולט שיש לתרבות המזרחית להציע לכור ההיתוך של החברה הישראלית".

כפי שהוא מדגים בפרק של "MKR", הנקרא "מבצע סבתא ג'ולייט": "ג'ולייט היא אמּה של המתמודדת לבנה. לבנה מוגדרת על ידי אחת מיריבותיה בתחרות 'אישה מרוקאית שנולדה עם בצק בידיים'. זו אמורה להיות מחמאה, אבל זו גם הגדרה של מעמד חברתי ומגדרי נחות, שפירושה: מקומה של לבנה במטבח, זה ייעודה, להבדיל מאישה אשכנזייה, שאיננה נולדת עם בצק בידיים. לבנה לא מפסיקה לבכות. 'אלה המנות של סבתא ג'ולייט', היא מקוננת, 'מה יכול להיות לא טוב? אני רוצה להגיע לחצי הגמר בגלל שאלה המנות של סבתא'. מרכזיות מסורת האוכל המשפחתית בזהותה של לבנה בולטת לעומת יתר המשתתפים, שפשוט מבשלים כדי לנצח […]. גם זהותו של חן הצעיר מעוגנת במסורת הבישול המשפחתית: 'מאוד חשוב לי להצליח בבורקס הזה, רק בגלל שהוא עובר דורות'. סיפורי הסבתא האלה חוזרים על עצמם ערב אחר ערב, והתוצאה (גם אם לא הכוונה) היא גזענית. לרוב מדובר גם בהתגזענות עצמית של מזרחים שהותנו לחשוב שזהותם האישית כרוכה לבלי התר בגאווה בסירי האוכל של החמולה ובנוסטלגיה בלתי פוסקת אליהם. התופעה הזאת מקבעת את דימוי התרבות המזרחית כדלה, נחותה וחד־גונית, ומושתתת רק על בישול". 

מעצבות תודעה "בייק אוף" | צילום: יח"צ

תוכניות הריאליטי הקולינריות והתודעה הישראלית

יש מי שרואים בריאליטי סוג של פורנוגרפיה. במהותה פורנוגרפיה היא מסחור האינטימיות. השימוש הידוע במושג פורנוגרפיה מתייחס למסחור המין, אבל הריאליטי החדיר את הפורנוגרפיה למרחבים נוספים של אינטימיות, ובהם: הבית (עם "האח הגדול"), המשפחה (עם "הישרדות"), וגם האוכל (שהוא מעין שילוב של שני הראשונים) – ומסחר אותם.

אפשר להוסיף ולומר שריאליטי הבישול הופך את האוכל מצורך אנושי, שרבים בישראל מתקשים לספק אותו, למוצר פנאי, לשעשוע שאינו חיוני, ולכן לכזה שהיעדרו אינו אמור להטריד את צופיו. עוד יש לציין שתוכניות הבישול הפכו את המזון מצורך קיומי למותג מעמדי. אביזרי המטבח ה"מקצועיים" ומוצרי המזון ה"משובחים", המככבים בתוכניות הבישול, הופכים את כל מה שהוא "פשוט מזון" למיותר.

במאמר מרתק של דני גוטווין מ־2016, הוא עומד על כך שיסוד מהותי לריאליטי הבישול הוא ההפרדה בין "בישול" ל"אוכל". בתוכניות האלה הצופה לא טועם את המאכלים, ואמור להתרשם מחוות דעתם של השופטים, שתפקידם העיקרי בתוכנית הוא להפוך את האוכל מצורך למותג. באופן הזה הריאליטי מבטל את הערך הממשי של האוכל, ולכן גם את הבעייתיות שבהיעדרו. הוא מאפשר לדמיין מציאות כוזבת, הדוחקת את בעיית האי־ביטחון התזונתי – בעיה שרק התגברה בתקופת הקורונה – לשוליים. תוכניות הריאליטי הקולינריות הן תוצר מובהק של שליטת ההון בתקשורת והשימוש שהוא עושה בה כדי להעמיק את שליטתו בחיינו. הן משתלטות על המסך ומשווקות באגרסיביות לא רק משום שהן מייצרות רייטינג, אלא בעיקר משום שהן מעצבות תודעה.