מגוון המזון: כך המהפכה החקלאית צמצמה את ההיצע

נדמה לנו שאנחנו אוכלים באופן מגוון. כשאנחנו נכנסים לסופר שפע האוכל – עם האריזות המיוחדות שעל המדפים – מסנוור. אבל אם היינו פותחים את האריזות ובודקים מה בתוכן היינו מגלים בעיקר מספר מצומצם של מזונות (קמח, סוכר, אורז ועוד) שהוסיפו להם חומרי טעם או עיבוד שונים ופשוט עטפו אותם באריזות ייחודיות.

זה לא תמיד היה כך. לקטים וציידים דווקא אכלו מגוון מאוד. מחקרים שנערכו על חברה לקטית־ציידית באזור חוף השנהב באפריקה העלו שחבריה ניזונים מ־114 מיני פרי, 46 מינים של זרעי קיטניות ו־47 סוגי ירק. עכשיו נסו לחשב כמה סוגי ירק או זרעים אתם אוכלים – רוב הסיכויים שלא תגיעו למגוון המזון שאכלו הלקטים או אפילו לרבע ממנו.

למה חשוב מגווון בטבע?

מגוון ביולוגי הוא מושג יסוד בלימודי סביבה וקייימות. החיים על פני כדור הארץ מתאפשרים באמצעות מגוון ביולוגי שמתפתח ומשתנה במשך מיליוני שנות אבולוציה. היכולת שלנו – הצמחים, החיידקים ובעלי החיים – לעמוד בפגעי הסביבה מתאפשרת בשל המגוון הביולוגי. לאורך האבולוציה אפשרה השונות הגנטית (העובדה שאיננו זהים לחלוטין) לתכונות מסוימות להתאים את עצמן לסביבה. בתפוחים למשל, המגוון הוא מנגנון ההגנה. מזרעיו של כל תפוח "מתוכנתים" לנבוט תפוחי בר, שזרעיהם שרדו באופן המיטבי את האבולוציה של התפוחים. כל עץ תפוח בר שונה מחבריו בפירות שאותם הוא מייצר. כאשר כל עץ תפוחים נותן תפוחים קצת שונים נוצר מגוון שמאפשר לתפוחים המתאימים ביותר לסביבה לשרוד. כשמשתנים התנאים, הסיכוי שמישהו מהצאצאים ימשיך הלאה ולא כל התפוחים ייכחדו גדול יותר. אם כל התפוחים היו זהים גנטית, אז כשהתנאים היו משתנים או לא מתאימים כל התפוחים היו מתים. כך התפתחו גם מגוון אנשים וזני צמחים, בעלי חיים וחיידקים. השונות היא הבסיס להתפתחות שלנו. אם אנחנו, בני האדם, היינו זהים לגמרי והייתה פורצת מחלה שמצליחה להרוג אותנו, אז כולנו – ממש כולנו – היינו מתים. גם בעולם החיידקים שתופס את הכותרות במדע, תובנה משמעותית היא שככל שהמערכת החיידקית מגוונת יותר, כך נהיה מוגנים יותר. את החוקרים כבר פחות מעניין אם יש לנו סלמונלה או ליסטריה, מעניין אותם המגוון החיידקי.

המגוון חשוב לבריאות שלנו זני בננות. צילום: אנטולי מיכאלו

איך הצטמצם המגוון?

ובחזרה לתזונה. למדנו לחשוב שהמהפכה החקלאית הביאה עמה מגוון של מזון, אבל ההפך הוא הנכון. המהפכה החקלאית, בתהליך הדרגתי, דווקא צמצמה את המגוון. כשהיינו ציידים ולקטים צרכנו מגוון רחב של מזונות מהטבע, אך כשהתיישבנו, בייתנו רק 50 מינים מתוך 2 מיליון בעלי החיים שעל פני כדור הארץ, בהם 14 מיני בעלי חיים (מתוך 148) ששוקלים מעל 45 ק"ג; ו־600 מתוך 350 אלף מיני הצמחים.

במהפכה החקלאית בחרנו צמחים מסוימים ותרבתנו אותם, הפכנו אותם לכאלו שמתאימים לצרכים שלנו. כך עשינו גם עם בעלי החיים. על אף הצמצום, החקלאות המסורתית עדיין השתמשה במגוון כמנגנון הגנה וגידלה מגוון צמחי תרבות על אותו תא שטח מתוך הבנה שכך נוצרת מערכת אקולוגית יותר עמידה. אנחנו יכולים לראות את זה במחזור הזרעים היהודי, בבוסתנאות המקומית או אפילו בסיפורו של תפוח האדמה. האחרון, גם לאחר שתורבת באמריקה, גודל בחקלאות רב גידולית, שבמסגרתה מגדלים זנים ומינים שונים של צמחים באותו תא שטח. חקלאים בהרי האנדים של פרו גידלו כ־40 זנים של תפוחי אדמה בחלקה ממוצעת של כארבעה דונמים, ובאזור מסוים בפרו מגדלים עד היום יותר מ־400 זנים של תפוח אדמה. החקלאות הרב גידולית אפשרה לגדל זנים שונים של תפוח אדמה בתנאי אקלים משתנים תוך כדי משחק והחלפה ביניהם, מה שאפשר עמידות גדולה יותר של הגידול. אחרי גילוי אמריקה – ועם התחלתה של המהפכה התעשייתית – הובא תפוח האדמה לאירופה, אולם ליבשת הגיע רק זן אחד של תפוח אדמה שגודל בחקלאות אינטנסיבית, שהיא חקלאות חד גידולית (שבה מגדלים זן אחד של צמח על פני שטח אחד). מצב זה גרם לרעב כבד כמה פעמים במהלך המאה ה־19, כשזן מסוים שגודל בצורה אינטנסיבית לא הצליח לעמוד בפני פגעי הטבע.

מגוון המזון. איור: מיכל רוט

התפתחותה של החקלאות התעשייתית הביאה להמשך צמצום הזנים. המגמה בקרב ממשלות (הן במערב והן במזרח) היא לעודד חקלאות אינטנסיבית על פני חקלאות מקומית מסורתית, בעיקר מסיבות כלכליות־פוליטיות (שמיטיבה עם בעלי ההון). באינדונזיה למשל נאסר השימוש בזני אורז מקומיים ותוך כמה שנים נעלמו במדינה אלפי זנים. בסין גודלו בשנת 1949 10,000 זנים של חיטה, אך ב־1970 מספרם הצטמצם בכ־70 אחוז. אפילו בארצות הברית חל צמצום של 80־90 אחוז במגוון הזנים המגודלים. אמנם הזנים החדשים נותנים יותר תוצרת לשטח נתון, אך גם דורשים יותר שימוש בדישון כימי, מים והדברת מזיקים. מחקר שנערך בשנת 2014 ועסק בשאלת צמצום המגוון בגידול המזון בעולם מצא כי בשנים 1961־2009 היה צמצום יחסי של 16.7 אחוז במגוון התוצרת החקלאית המגודלת לצרכי תזונה. בדרום מזרח אסיה ובאפריקה היה שיעור השינוי הגדול ביותר: 30־60 אחוז.

המסקנה היא שחקלאות תעשייתית־חד גידולית פוגעת במגוון הביולוגי שחשוב לנו כל כך כבני האדם – הן לקיום על פני כדור הארץ והן מבחינה תזונתית־בריאותית. מבחינה ביולוגית, מערכת העיכול התפתחה כשהיינו לקטים־ציידים ופועלת באופן מיטבי כשמגוון המזונות גדול יותר: כדי לספק את הצרכים התזונתיים בתחנות השונות בחיינו דרושים לנו מזונות שונים המכילים חומרים מגוונים.

אז מה עושים? הדרך להגדיל את מגוון המזונות היא הגדלת מגוון הגידולים; ביכולתינו להשפיע על דרך גידול המזון ובכך לתמוך בבריאות הקהילה והסביבה וגם בבריאותנו הפיזית. כל מה שצריך זה לחפש את החקלאים הקטנים והגידולים המקומיים ולקנות את הירקות והפירות ישירות מהחקלאי.

מגוון מזונות – מה מומלץ?
מחקרים מראים ששוקי איכרים, המתבססים על חקלאות מקומית, קהילתית ועונתית, מסייעים בשימור זנים של גידולים מקומיים אל מול החקלאות התעשייתית שמצמצמת אותם, לכן כדי להרחיב את מגוון המזונות שלנו מומלץ לקנות את הירקות והפירות שלנו כמה שאפשר ישירות מהחקלאי.

ליד הצלחת

החקלאות המסורתית כמעט נעלמה מהעולם ונדחקה על ידי החקלאות התעשייתית. ארגון המזון והחקלאות של האו"ם עוסק בתיעוד ושימור מסורות חקלאיות שהולכות ונעלמות מהעולם. חוברת שהוציא האו"ם בשנת 2011 עוסקת במערכות חקלאיות מסורתיות ייחודיות – מבחינה סביבתית, מבחינת המגוון הביולוגי ושמירתו ומבחינה מסורתית. בחוברת מכונות שיטות אלו "מערכות חקלאיות מסורתיות בעלות חשיבות גלובלית (Globally important agricultural heritage systems)". בין המערכות החקלאיות המתוארות בחוברת: חקלאות התמרים בנווה המדבר של צפון אפריקה, אלג'יריה ותוניסיה, שם מגדלים מאות זנים של עצי תמר; גידולי תפוחי האדמה המסורתיים של דרום אמריקה שתוארו לעיל; חקלאות האורז והדגים הסינית, שבה מגדלים בשדות המוצפים של האורז, בין שתילי האורז, גם דגים. כך מרוויחים שני גידולי מזון המזינים אחד את השני.

fao.org