רוטי – לחם מחבת הודי מתובל

הרוטי, לחם מחבת שופע בתבלינים, ליווה את ילדותה של שרית, בת למשפחה הודית שעלתה ארצה ממומבאי בשנות ה־60 של המאה הקודמת והתיישבה בדימונה (שבה היא מתגוררת גם כיום). שרית נולדה בארץ, אבל גדלה כשסביבה משפחתה המורחבת. שתי הסבתות שלה – אליזבת סוגאוקר _מצד אמה( ושושנה צ'רי (מצד אביה) – היו מכינות את הרוטי מדי יום. "להכין רוטי אצל ההודים זה כמו להכין טוסט בארץ – קמים בבוקר, מעמידים בצק ומניחים אותו על השיש. בכל פעם שבה מישהו נכנס הביתה במהלך היום – שכן, אורח או נכד שחוזר מהלימודים – מכינים צ'יק צ'ק רוטי על המחבת, ועד הערב קערת הבצק מתחסלת. למחרת מכינים בצק חדש", מספרת שרית. בהודו הרוטי היה מבוסס על קמח מחיטה מלאה, אבל בארץ הקמח הזה היה קשה יותר להשגה, והמתכון השתנה ועבר התאמה לקמח לבן, שהיה זמין יותר אז בארץ. בהודו הרוטי נפוץ כלחם יומיומי – בקרב יהודים ולא יהודים, אבל אצל היהודים היו לו עוד שני תפקידים חשובים. "סבא שלי היה רב", מספרת שרית, "ובבית שלי שמרו באדיקות על המנהגים הדתיים שהגיעו מהודו. את צום תשעה באב, למשל, היינו מסיימים בברכה על הרוטי – התבלינים העירו את התיאבון והלחם הרגיע את הרעב. בארץ המנהג הזה הלך ונעלם, והיום הרוטי כבר לא מוציא את הצום". בצק הרוטי שימש את משפחתה של שרית גם לקיום מצוות הפרשת חלה. המצווה אינה מוגבלת לחלה כפי שנהוג לחשוב. משמעות המילה "חלה" במקרא היא "חלק קטן", שאותו למעשה המצווה מחייבת להפריש מבצקים המבוססים על 15 סוגי דגן המצוינים במקרא.

את הרוטי אפשר לטעום במסגרת פסטיבל מאפים אבודים של Foodish, האגף הקולינרי של "אנו – מוזיאון העם היהודי". במסגרת הפסטיבל, שיחל ב־20 בדצמבר ברחבי הארץ, חברו אופים ביתיים שעדיין מכינים את המאפים שנעלמו כמעט מהנוף לתשעה אופים ממאפיות שונות, וכל מאפייה תכין מאפה אחד. המאפים יימכרו במהלך עשרת ימי הפסטיבל לצד גלויה עם המתכון – בתקווה שהם ימשיכו לחיות במטבחים חדשים. לכל הפרטים על הפסטיבל

השף־קונדיטור מייקל יטברק מאלחנן תרבות לחם שבפרדס חנה־כרכור יכין את הרוטי במהלך ימי הפסטיבל ויהפוך אותו לכריך עם לאבנה, קארי עדשים, ירקות צלויים, נענע וחסה (תהיה גם גרסה טבעונית נטולת לאבנה). הוא בחר ברוטי משום שהוא מזכיר לו קצת את לחמי המחבת האתיופיים שעליהם גדל (אביו עלה לישראל מאתיופיה אחרי הנישואים, וכשמייקל ואחיו היו ילדים היגרה המשפחה לפריז, שבה פתח האב מסעדה אתיופית מצליחה,
הקיימת יותר מ־20 שנה) – וגם משום שקצת אחרי שמייקל עצמו עלה שוב ארצה מפריז, הוא פגש ברוטי דרך שכנה שהתגוררה לידו בקיבוץ. "היא הייתה אישה מקסימה ועדינה ממוצא הודי", מספר מייקל. "לא היו לה ילדים, רק
אחים ואחיינים שהתגוררו בדרום הארץ. התיידדנו מאוד, והייתי מבקר אצלה ושומע ממנה על החיים בהודו. היא הייתה מחזקת אותי בסיפורים על העלייה שלה ארצה, על הקשיים מצד אחד והשייכות מצד שני, וכשהיא גילתה
שאני איש מטבח – היא גם סיפרה בגעגועים על המטבח העשיר שלה (היא כבר לא כל כך יכלה לבשל בעצמה). כשבני המשפחה שלה היו מגיעים לביקור, הם היו מביאים איתם המון אוכל, ודאגו תמיד להשאיר לי חבילה של רוטי עטוף ברדיד אלומיניום. הפסטיבל היה מבחינתי הזדמנות להיזכר בנדיבותם ובחיבורים שנוצרים סביב אוכל".