מי הזיז את הגבינה שלי? פרידה מהגבן שי זלצר ז"ל

בכל פעם שעברנו בסביבה, ביקשתי מענת שנרד למטה, נראה אם פתוח ונקנה קצת גבינה. ואיכשהו, ברוב הפעמים, בגלל הילדים או השד יודע למה, זה לא קרה. חבל. כשזה קרה, בכל פעם מחדש תהיתי אם באמת נגיע. הדרך המשובשת, שהשתבשה יותר ויותר ככל שהתקרבנו, איימה תמיד לקרוע את גלגלי המכונית. כשהיינו מגיעים כבר, מעט מדי כאמור, לא ידענו אם יהיה פתוח, והכי חשוב, גם אם יהיה – אם יהיו גבינות ואם יאות האיש למכור לנו אותן. תמיד היה נדמה שאתה עובר סוג של בחינה סמויה לפני שהוא מתרצה ומוכן למכור לך את הגבינה, לא לפני שהיה מציע שלא תקנה ממנה כי היא יקרה מדי ואחר כך, כדרכו בקודש, גובה ממך כמובן מחיר מלא. אוהו, כמה מלא. ואיכשהו, זה אף פעם לא קלקל. כי ידעת שאתה קונה יצירת אמנות. אורגינל, לא הדפס. וגם אם היא תיעלם תוך כמה שעות, זה שווה את זה.

במשך עשרות שנים הוא ישב בתחתית הוואדי בסטף וייצר את מה שבהיעדר מילה אחרת נאלץ לכנות "גבינות". מפני שבעצם היו אלה תבניות קטנות ומתכלות של נוף מולדתו. מולדתנו

שי זלצר לא היה גבן ואף לא רועה עיזים. כלומר, הוא היה, אבל בעצם הוא היה אמן חד פעמי. נדמה לי שכך גם הוא התייחס לעצמו. ובצדק. במשך עשרות שנים (מ־ 1974 כמדומני), ישב בתחתית הוואדי בסטף וייצר את מה שבהיעדר מילה אחרת נאלץ לכנות "גבינות". מפני שבעצם היו אלה תבניות קטנות ומתכלות (אחרי שנים של המתנה לרגע במערה טחובה וחשוכה) של נוף מולדתו. מולדתנו. לפעמים הרגשת את הזעתר שאכלו העיזים, שרעו חופשי בחורש. לפעמים את הזוטא. תמיד את נשמתו של שי. ואת הארץ. הארץ הקטנה והטובה והרעה והקשה והנהדרת הזו לפני 25 שנה, בשנה הראשונה של יועזר בר יין, שהייתה לי הזכות לשמש כשף הראשון שלו, היינו נוסעים פעם בשבועיים – שאול אברון (המנוח גם הוא. כולם הולכים לי) ואני – להביא קצת גבינות משי. קצת כי זה מה שהוא הסכים למכור. בדרך כלל יומיים אחר כך כבר לא היה נשאר כלום. שאול היה אוכל את הרוב ואת השאר היה מחלק לחבריו הקרובים (וגובה מחיר מלא). וכך היו הגבינות של שי רוב הזמן רק שמועה בתפריט הקצר.

גבינות שמבטאות את נשמתו ואת הארץ הגבן שי זלצר ז"ל (צילום: אבי אוחיון, לע"מ)

יום אחד ביקש שאול שאכין "גדי בחלב אמו". כלומר ציווה. רוב החשקים של שאול הפכו לבקשות, שהיו בעצם פקודות. "מהיכן בדיוק אביא גדי", תהיתי (תוהה איך בדיוק מכינים את הדבר הזה אחר כך). "מה הבעיה", השיב שאול, "תבקש משי". "אין בעיה", ענה לי שי. "עם הזכרים הרי אין לי מה לעשות, בוא ותיקח. יהיה לך בטח קצת לא נוח עם גדי במושב האחורי". כאן התעורר חשדי. "מה זאת אומרת", תהיתי, "אני לוקח אותו חי?". "אתה הרי לא מצפה ממני להרוג חיה שאני חי איתה כל ימיי", ענה שי בהיגיון. וכך לא הכנתי לשאול גדי בחלב אמו (תודה לאל).

שי היה לא רק חלק מתרבות האוכל הצעירה שלנו, הוא היה חלק מהתרבות שלנו בכלל. חלק מהמקום הזה. וגם אם הוא כבר לא איתנו, חבל ואסור לתת למפעל חייו להיעלם

כשהייתי מגיע, לא תמיד זכר שי מי אני. אבל הוא תמיד זכר לחייך, לחבק, להצחיק ולצחוק, למזוג יין פשוט, לפרוס קצת גבינה ולשבת איתי כמה זמן שרק רציתי. אחר כך הייתי חוזר הביתה עם הגבינה והיוגורט והלבנה, ויודע גן עדן בחיי. אני מקווה שילדיו ימשיכו את המסורת שאותה למדו מאביהם, ולא יתנו למנהל מקרקעי ישראל לגרש אותם כפי שהוא מאיים כבר שנים. בעצם, אולי זהו תפקידנו אנו למנוע זאת. לא יודע איך. אבל אני כן יודע ששי היה לא רק חלק מתרבות האוכל הצעירה שלנו, הוא היה חלק מהתרבות שלנו בכלל. חלק מהמקום הזה. וגם אם הוא כבר לא איתנו, חבל ואסור לתת למפעל חייו להיעלם.

יהי זכרו ברוך.