זהב של שותים: ביקור במזקקת רמי מרטן בצרפת

תעשיית הקוניאק נמצאת כיום במשבר זהות מסוים. אולי משבר הוא לאו דווקא המילה הנכונה, אולי זו דווקא התחלה של פריחה אחרי משבר לא פשוט וירידות במכירות. אולי סתם העולם השתנה. מה שבטוח הוא שבשלב מסוים הבינה תעשיית הקוניאק שעם כל הכבוד, הפוזה של הסניפטר המפונפן מעל כוסית עם מים רותחים מול האח וסיגר ביד השנייה, כבר לא ממש עושה את זה לצעירים. הם רוצים משקאות קלים, הם רוצים ערבובים, לשתות על קרח, להוריד בשוט. הפוזיציה הקלאסית של קוניאק הייתה צריכה לעבור שינוי ולהתאים עצמה לרוח התקופה. פתאום ראינו קוניאק במועדונים, פתאום שותים אותו בצ'ייסר או מערבבים עם טוניק. ראפרים שרים עליו, כוכבים מצטלמים איתו, דוגמניות חושקות בו. הקוניאק ניער מעליו את החליפה ועבר לג'ינס משופשף.

הפוזיציה הקלאסית של קוניאק הייתה צריכה לעבור רענון מזקקת רמי מרטן. צילום: יח"צ

ביקור קצר במזקקת רמי מרטן בקוניאק העלה כמה תהיות ומחשבות בנוגע לנוזל האלים הענברי. אף שמדובר במשקה טרנדי למדי שמככב בכל המקומות על רחבי הגלובוס וזוכה לתדמית נוצצת וסקס אפיל – האזור קוניאק עצמו והעיירה אנגלום (Angouleme) – שלוש ומשהו שעות ברכבת מפריז ועוד קרוב לשעה במונית שבה נמצא בית רמי מרטן – מנומנמים למדי. בניגוד לרבים מאזורי היין של צרפת, ולרבים מאזורי הוויסקי של סקוטלנד, בעצם בניגוד לכל טיול אלכוהולי שזכור לי בעולם – אין לי שום דבר טוב במיוחד לומר על קוניאק. לא יופי ולא הדר מצאתי שם, וגם שום בר שייחקק בזיכרון (או לפחות שימחק לי את הזיכרון ללילה). אבל דבר אחד אפשר לומר לזכות אנגלום המשמימה, ואין להקל בזה ראש: יש שם קוניאק. הרבה הרבה קוניאק. ובחדר המלון כבר חיכה לי בקבוק של רמי XO.

בלינג בלינג

רמי מרטן היה מגדל ענבים צעיר, וב־1724 הקים את החברה הנושאת את שמו. אבל עזבו עכשיו את שיעור ההיסטוריה והשושלת המפוארת. אף שבארץ, נדמה לי, רואים את רמי מרטן כמעט בכל מקום, מדובר "רק" ביצרן הקוניאק השלישי בגודלו (אחרי הנסי ומרטל).

בעקבות הצניחה בפופולריות של הקוניאק בעולם, כל בית היה צריך להמציא עצמו מחדש ולתפוס איזו נישה של מיתוג. בהנסי למשל, הלכו על הקטע של מסיבות, צ׳ייסרים וכל הבלינג בלינג הזה. רמי מרטן הלכו על הקטע הקלאסי ומנסים לחבר את משקה האלים שלהם לקולינריה. ארוחות טעימות לצד מיני הקוניאק השונים או התאמה של קוקטיילים למנות, למשל, היו מהדברים שחווינו בארוחה הפרטית בטירה, ואלו דברים שרמי מרטן מקדמים כעת בעולם. וזה משתלם. בשנים האחרונות רמי מרטן הוא אחד המותגים הצומחים, אשר גדל מבחינת ייצור והיקף מכירות שנה אחר שנה.

יצרן הקוניאק השלישי בגודלו מזקקת רמי מרטן. צילום: יח"צ

"השינוי הגדול התחיל עם הרפורמה במיסוי, שבעקבותיה ירד המחיר של XO בכמעט חצי, ואנשים שעד אז היו מתפנקים על XO מדי פעם, שהיו קונים אותו רק בדיוטי, התחילו לקנות את הבקבוקים בארץ. אנחנו מצדנו התחלנו למשל לארגן ערבי קוניאק ללקוחות, סביב XO, והתאמנו אותו למיני מאכלים ותבלינים. אנשים יכלו לטעום ולהריח פירות יבשים, מקרונים ומנות קאנאפס – ולראות כיצד הטעמים משתלבים עם הקוניאק", מספר גל יניב, מנהל הדרכה ותוכן בחברת הכרם, יבואנית רמי מרטן, על המהפך שעבר על הקוניאק בארץ.
"מלבד זאת עודדנו ברמנים לשמור את ה־VSOP במקפיא כדי שהוא יירד עוד יותר חלק בגרון, והסברנו שזה בסדר גמור לשתות קוניאק קפוא, בטח במדינה חמה כמו שלנו. הכנסנו גם קוקטיילים מבוססי קוניאק, שהיו בעבר נחלתם של מסעדות יוקרה בלבד, להרבה מסעדות וברים, וזה פשוט תפס. היום גם צעירים שותים קוניאק, והקהל הפנים שקוניאק זה כבר לא משקה של זקנים שחייבים לשתות בכוס מחוממת".

והחיים נראים נהדר

בשוק האסייתי למשל, אחד השווקים החזקים והחשובים של קוניאק בכלל ורמי מרטן בפרט, מקובל מאוד ללוות ארוחה שלמה עם הארד ליקר. לא לשווא יש מהדורות מיוחדות ומוגבלות המיועדות אך ורק לשוק האסייתי (בעיקר הסיני). אנחנו שתינו VSOP קפוא מהמקפיא – מי היה מעלה בדעתו לפני כמה שנים להקפיא קוניאק מהודר כזה ולהגישו לצד טארט ירקות פריכים, טרוט מעושן וכמהין שחורות. את ה־XO שתינו עם פטה קטיפתי של פואה גרא. וואלה, שילוב שעובד. בעצם מה יכול כאן לא לעבוד? מקסימום מורידים עוד שלוק מהקוניאק, ההתאמה לאוכל הופכת מושלמת וכל החיים נראים נהדר.

על גרסת הבסיס, ה־VS (דרגות הקוניאק מתייחסות לזמן היישון שעובר המשקה), החליטו לוותר ברמי מרטן, ולהתעמק בגרסאות היוקרתיות והמשובחות, החל מרמת ה־VSOP. לעומת זאת, זה כמה שנים אפשר למצוא (בינתיים רק בשוק האמריקאי) את הרמי V, גרסת המשקה השקופה. אסור לקרוא לזה קוניאק, שכן המשקה לא עובר שום יישון בחביות, אבל המטרה ברורה: להשתמש במיתוג ה"נכון" של קוניאק ולייצר משקה שקוף שייתן פייט לוודקה. הם קשוחים שם בבית רמי מרטן, וחרף תחנוניי העיקשים והווידוי קורע הלב שלי על חיבתי לתזקיקים שקופים, לא הסכימו לשחרר טעימה, ואפילו במרכז המבקרים שלהם אין כל זכר לאותו קוניאק שקוף. לעומת זאת, אם חשבתם ש־XO – קוניאק הדגל היוקרתי – הוא פסגת היצירה של הבית, מתברר שיש אנשים שבשבילם XO הוא רק ההתחלה.
לואי ה־13 הוא הקוניאק הנחשק באמת ופסגת היצירה של הבית – עירוב קוניאקים שגילם מגיע גם ל־100 שנה ואף יותר. ביקרנו במרתף החביות המיוחדות של המלך לואי, שלאחרונה הושקה לו גרסה מיוחדת ונדירה של 700 בקבוקים בלבד, חביות נדירות ובקבוק מהודר אף יותר (13,000 יורו והוא שלכם). תחשבו על זה רגע – שלושה דורות של מאסטר בלנדרים מטפלים במשקה הזה עד שהוא מגיע לבקבוק. חתיכת היסטוריה.

מגרסת ה־Black Pearl – כך נקראים אותם 700 בקבוקים יקרים מפז – אמנם לא נתנו לנו לטעום והיינו צריכים להסתפק בטעימה היישר מהחבית של לואי ה־13, אבל מה אגיד לכם – כמה שלוקים כאלו והמלאכים שרים בפה, וכבר לא אכפת לך שמחר יש שוב שלוש שעות וחצי ברכבת עד פריז, ואותה עיירה משמימה לפתע נדמית כמקום הכי טוב בעולם.