מי את מוסולינה ומה עשית עם רוזה?

לא זכיתי להכיר את מוסולינה, ששמה האמיתי היה רוזה, אך בכל סדנה שאני עורכת בביתי עם אורייטה, המאמא הרומאית שלי, כשהיא נסחפת לסיפורים על רוזה ודמעות נקוות בעיניה, אני מצליחה לדמיין את דמותה של מוסולינה. לאורייטה יש אינספור סיפורים על אמה רוזה, ועם כל סיפור כזה אני מבינה איך זכתה רוזה לכינוי מוסולינה ולמה כל השכנים בפיאצה נבונה הכירו אותה ורכשו לה כבוד גדול.

בחברה האיטלקית יש חלוקת תפקידים מאוד ברורה – הגברים אחראים על ענייני החוץ, הנשים אחראיות על ענייני הפנים. הגברים מפרנסים, אבל הנשים הן המחליטות על כל דבר שקורה בתוך הבית. אם נוהגים לומר על גבר שהוא זה שלובש את המכנסיים בבית, אז על הנשים אומרים שהן אלה שלשות את הבצק בבית. ומוסולינה – אוהו, היא בהחלט הייתה זו שלשה את הבצק בבית! אם תשאלו אותי, היא גם לא היססה להשתמש במערוך.

אף אחד לא העז להמרות את פיה – לא הילדים, לא השכנים וגם לא בעלה: "הארוחות בביתנו התנהלו בשעה קבועה" מספרת אורייטה "בכל בוקר היינו מתיישבים סביב השולחן לארוחת בוקר קלה – לעיתים היא כללה רק כוס חלב ושתי צ׳מבלינה אל-וינו (עוגיות על בסיס יין מתוקות) – אבל אף אחד לא יצא את הבית בלי להתיישב לרגע ליד שולחן ארוחת הבוקר. אם איחרנו לארוחת הצהריים – נאלצנו להמתין לארוחת הערב. אצל מוסולינה אין תירוצים, הנחות ואין מקום לשינויים ספונטניים. ובערב, לא יקום (או ישב) ולא יהיה מי שיעז לקרב מזלג לפיו אם אבי עדיין לא התיישב בראש השולחן".

זה לא עבאדי, זו צ׳מבלינה עוגיות יין איטלקיות. צילום: shutterstock

העיניים של אורייטה מוצפות דמעות והיא לוקחת נשימה עמוקה לפני שמתארת לי את אחת מארוחות חג המולד של ילדותה.

"זה היה ערב חג מולד. כולנו כבר ישובים סביב שולחן גדוש 33 מנות (כמניין שנות חייו של ישו) שאת כולן הכינה אמי, אבל אבי עדיין לא חזר הביתה. ידענו שסמוך לביתנו, בפיאצה נבונה, קרתה תאונה איומה ואבי יצא לשם לסייע, אבל עשרות רבות מתושבי השכונה נוהרים למקום ואין לנו דרך לאתר אותו בקהל או ליצור איתו קשר.
מוסולינה ניצבת מול החלון וצופה על ויה דל אורסו, מנסה לקלוט מידע מקולות הרחוב ההומים. אנחנו, הילדים, יושבים מול השולחן העמוס ובוהים בזיתים אל אסקולנה (זיתים מטוגנים, ממולאים בבשר טחון), עלי מרווה בפסטלה ודג בקלה מטוגן שכבר התחילו להחוויר; 3 סוגי פסטה, טלה אפוי עם תפוחי אדמה ורוזמרין, עוף בפלפלים שהיה מנת הדגל של מוסולינה, קרוסטטה ופאנפאפאטו (עוגת פירות יבשים ואגוזים, דומה מאוד לפנפורטה ומצופה בשוקולד) שחיכינו לה כל השנה. עם כל סיבוב של מחוגי השעון, יכולנו לחוש בשינוי טעמם.

המתמטיקה היתה למקצוע היחידי בו הפגנתי יכולת בבית הספר, וכך התחלתי לחשב: 'את התרד אוכל לאכול גם קר, והקרוסטטה תהיה נהדרת גם מחר, אבל אם אבא לא יופיע בחמש הדקות הקרובות אצטרך להסתפק בפסטה אל ראגו…'

אני מרימה עיניי אליה והיא מסמנת לי בלי ניע: אנחנו מחכים ואף אחד לא זז מהשולחן עד שאבא מגיע!
המסר הועבר, הבטן מקרקרת ואני מריחה את הפלפלים מתבשיל העוף שעוד מתבשל.
מוסולינה בוחשת בסיר ובמבטה אני רואה סיפוק: ככל שימשיך להתבשל, כך יעמיק טעם הפלפלים האדומים בעוף. סיר המים הרותחים מתאדה והיא מוסיפה שוב ושוב מים לתוכו, כדי שעם שובו של אבי היא תזרוק פנימה את האניולוטי ולא נצטרך להמתין גם להם. אלא שהזמן חולף ואחת אחרי השנייה, המנות שעל השולחן מתקררות וקמלות.

השעה כבר שעת לילה מאוחרת. כולנו בלבוש חגיגי, מורעבים יש לומר (וגם מפהקים), וללב מתגנבת דאגה – לא לגורלו של אבי, אלא לגורל האוכל. מוסולינה לא צריכה להגיד דבר – רק לתת מבט חד בכל אחד שמעז לחשוב על להתחיל לאכול.
המתמטיקה היתה למקצוע היחידי בו הפגנתי יכולת בבית הספר, וכך התחלתי לחשב: 'את התרד אוכל לאכול גם קר, והקרוסטטה תהיה נהדרת גם מחר, אבל אם אבא לא יופיע בחמש הדקות הקרובות, הלכו המטוגנים ואצטרך להסתפק בפסטה אל ראגו…'

ככל שימשיך להתבשל, כך יעמיק טעם הפלפלים האדומים בעוף עוף בפלפלים של רוזה. צילום: חני חמווי

אבי חוזר הבית קצת אחרי חצות. הוא מתיישב מיד בראש השולחן בעיניים טרוטות ולא מסתכן בלשאול 'למה חיכיתם?'. הוא יודע שאם ישאל – גם הוא יחטוף על הראש ממוסולינה.
הוא מספר לכולם אודות התאונה והשולחן מתעורר לתוך חשכת הלילה. האוצרות שעל השולחן נעלמו – קרים או לא, שום דבר לא היה טעים יותר מהאוכל של מוסולינה עם התיבול של סיפוריו של אבי".

אורייטה היא המאמא הרומאית שלי, היא מביאה את כל הרגש לשולחן, היא חזקה ונחושה בכל דרך שהיא בוחרת ואני מאושרת שהחיים הפגישו אותנו. דמותה של רוזה מלווה אותנו בכל מתכון שאנחנו מלמדות יחד ולפעמים אני מזהה בה מוסולינה קטנה שמרימה את ראשה מדי פעם.

למתכון העוף הפלפלים של רוזה