שנת שמיטה: מבט עדכני על מצווה ישנה

בתחילת חודש ספטמבר, א' בתשרי, חגגנו את ראש השנה של שנת תשפ"ב. זוהי שנה ייחודית מבחינה חקלאית. פעם בשבע שנים חלה, בכל הקרקעות שבבעלות יהודית במדינת ישראל, שנת שמיטה. השמיטה מיושמת כמעט על כל הקרקעות האלה. מי שלא חי חיים חקלאיים, או לא שומר תורה ומצוות, אולי לא יודע שמדובר בשנה מיוחדת, שמגיעה אחת לשבע שנים ומחוללת סערה אמיתית. בספר ויקרא מצווים בני ישראל על השמיטה: "ובשנה השביעית שנת שבתון יהיה לארץ שדך לא תזרע". לאורך כל הדורות, המצווה הזאת יצרה בלבול רב בקרב החקלאים והציבור.

שנת השמיטה היא השבת של השנים, רגע שבו אפשר להוריד הילוך, לשמוט ולהישען על הקיים

איך בדיוק חברה חקלאית אמורה להתפרנס כאשר חל איסור לזרוע ולעבוד את השדות ומה בדיוק אוכלים בשנה כזו? היום, כשהמזון מגיע בקלות מכל קצות תבל, קצת קשה לתפוס כמה דרמטית יכולה להיות התקופה הזאת. אבל בעבר, זה לא היה כך. עם העלייה הראשונה והתבססות היישוב היהודי החדש בארץ ישראל, חזרה להיות השמיטה רלוונטית, וחקלאים, שגם כך נאבקו באדמות טרשיות שבקושי הניבו, פנו במצוקה לרבנים והתריעו ששמיטה של האדמות למשך שנה שלמה תמוטט את היישוב החדש ותביא לקצו. במילים אחרות, הם אמרו, שזוהי גזרה שאי אפשר לעמוד בה. אחרי ויכוחים רבים בין הרבנים, הוחלט לפעול על פי היתר מכירה: האיכרים היהודים ימכרו את אדמותיהם לגוי למשך שנה וימשיכו לעבד אותן. כך היבול לא ייחשב ככזה שמקורו באדמות בבעלות יהודית. היום מרבית החקלאים עדיין פועלים לפי ההיתר הזה ומעבדים את אדמותיהם גם במהלך שנת השמיטה. 

קולינריה של שנת שמיטה

הרעיון של שנת השמיטה תמיד קסם לי ומשך אותי. יש בה כל כך הרבה אלמנטים רלוונטיים לתרבות השפע שבה אנו חיים היום. שנת השמיטה מבקשת מאיתנו לעצור לרגע את המירוץ. לא להוסיף עוד על הקיים, אלא להשתמש ולנצל את מה שהשגנו במשך שש שנות מעשה. שנת השמיטה היא השבת של השנים, רגע שבו אפשר להוריד הילוך, לשמוט ולהישען על הקיים. אם שנת השמיטה הייתה חלק נוכח מהתרבות שלנו היום, הייתה מתפתחת קולינריה של שנת שמיטה: ראשית, כל הפירות שנקטפים במהלך השמיטה (בשמיטה המקורית אסור לשתול, אבל בהחלט מותר – ואף מצווה – לאכול מהפירות שהעצים הלא מטופלים מניבים) הם בחזקת קדושת שביעית. המשמעות היא שצריך להעניק להם יחס מיוחד ולהשתמש בכל הפרי, כולל החלקים שאותם נהוג בדרך כלל להשליך. בשנים האחרונות אנחנו רואים מגמה דומה במסעדות ובמתכוני "נוז טו טייל", שעושים שימוש מלא יותר בצמח על כל חלקיו.

שנת השמיטה היא זמן להישען יותר על הבר ופחות על המבוית, ולחפש את מה שצומח מעצמו סביבנו – מחובזה, מרוות ירושלים, עלי חוטמית זיפנית ואספרגוס החורש ועד פירות הסברס, התאנה והזית. כולם צומחים סביבנו, רק מחכים לידיהם של אלה שלא הסתנוורו מהשפע שעל מדפי הסופרמרקטים, שילקטו אותם באהבה

שנת השמיטה היא זמן להישען יותר על הבר ופחות על המבוית, לחפש את מה שצומח מעצמו סביבנו – מחוביזה, מרוות ירושלים, עלי חוטמית זיפנית ואספרגוס החורש ועד פירות הסברס, התאנה והזית. כולם צומחים סביבנו ללא כל התערבות חקלאית, רק מחכים לידיהם של אלה שלא הסתנוורו מהשפע שעל מדפי הסופרמרקטים, שילקטו אותם באהבה.

היבט נוסף מתייחס דווקא להכנה לקראת שנת השמיטה – השנה השישית, שבמהלכה אנחנו שמים הרבה יותר משקל ליבולים העונתיים, מודעים יותר לכל גידול שמגיע בשפע בזמן מסוים, כובשים מלפפונים, כרוב, גזר וכרובית, מייבשים פלפלים חריפים וממלאים את המזווה במזון מותסס, מיובש ומשומר לקראת שנת השמיטה. כמו שהאיסור להדליק אש ולבשל בשבת יצר אינסוף מנות יהודיות מלאות בניחוח של בית ושל געגוע – שהן חלק בלתי נפרד מהתרבות שלנו, שהייתה נראית אחרת ללא החלה, החמין, הג'חנון, הביצים החומות או הקיגל – כך גם השמיטה מזמינה אותנו להיות בתשומת לב מיוחדת לתוצרת החקלאית, ולהעניק לה כבוד מיוחד. אף שגם במהלך השנה השביעית היא נמצאת בשפע, עדיין אין להתייחס לתנובת האדמה כאל מובנת מאליה.

*מיכל חביביאן היא חקלאית ושפית, הבעלים של משק חביביאן האורגני