בין טריטוריה לטרואר

האוכל הישראלי בורח מהפוליטיקה, אבל הפוליטיקה לא בורחת מהאוכל: סדרת המפגשים "שמים הכול על השולחן – המטבח הישראלי והמטבח הפלסטיני על קרש החיתוך" של מכון ון ליר פתחה את תיבת הפנדורה של הפוליטיקה של האוכל בארץ. המפגשים עסקו בנושאים החמים בתחום האוכל המקומי: זהות האוכל הישראלי והפלסטיני, ניכוס קולינרי, ההצלחה הגלובלית של האוכל המקומי בחו"ל, טרואר עירוני, אוכל אורגני ובלדי והקשר בין מגדר למטבח ולספרי בישול.

במפגש האחרון בסדרה – שהוא גם הכתבה האחרונה בסדרת הכתבות המתעדת את המפגשים שהתפרסמה ב"השולחן" – נזקק את המתח שעלה במהלך הסדרה בין גסטרונומיה לפוליטיקה ולזהות. כפי שאין ארוחה שלמה ללא משקה, כך גם אי אפשר להבין את המטבח הישראלי ללא דיון בתעשיית היין המתעצמת בין הנהר לים.

מפת אזורי היין של IPEVO משנת 2020

נפתח באפיזודה: במרץ 2020 פרסם ארגון IPEVO, הארגון המקצועי הישראלי לייצור ולגידול יין, את מפת אזורי היין בישראל. המפה ביקשה לנסח מחדש את המפה הישראלית הקיימת, ששורטטה בשנת 1977 ,הרבה לפני מהפכת האיכות של שנות ה־90 ,ושזוכה לביקורת על היותה ארכאית ובלתי־מתפקדת. המפה החדשה מגדירה 15 אזורי יין, המחולקים על פי טופוגרפיה, סוג אדמה ואקלים.

בעוד המפה הייתה אבן דרך חשובה בפרויקט ההגדרה העצמית של תעשיית היין המקומית, היא עוררה דיון סוער ומשכה חצי ביקורת, בעיקר הודות לעובדה שלא ציינה את הקו הירוק המפריד בין ישראל לפלסטין על פי החוק הבינלאומי. בנוסף, כוללת המפה את עזה בתוך גבולות הטריטוריה הישראלית, תוך שהיא מתעלמת מנוכחות פלסטינית בגדה המערבית, אבל מציינת אזורים חדשים, כגון נגב־יהודה.

הדיון סביב פרסום המפה של IPEVO מעלה את שאלת היחסים בין הטרואר – שאפשר להסביר כ"טעם המקום", מרחב איכות הנתפס כנגזר מתנאים טבעיים כמו אקלים ואדמה – ובין טריטוריה, התוחמת מרחב לאומי ופוליטי. במקרה של תעשיית היין הישראלית, חלק מהאזורים שהוגדרו כ"אזורי טרואר" (למשל, יהודה) חולשים על טריטוריה הנמצאת תחת מחלוקת ישראלית־פלסטינית. 

ניר אביאלי: "בעולם היין, אותו טרואר יכול להתפרש על פני שני אזורים טריטוריאליים שונים. מי שעבר פעם את גבול הג'ונגל בין וייטנאם לקמבודיה או ללאוס, חווה חוויה שעבורנו היא מוזרה: הגבולות מסומנים על ידי נהרות. אתה נמצא בצד אחד של הנהר, מחתים את הדרכון, חוצה אותו לצד השני – הנהר הוא אותו נהר, הג'ונגל הוא אותו ג'ונגל, אבל אתה עובר את הגבול, ואתה בעולם אחר. הטרואר נמשך, הטריטוריה נפסקת באבחה"

מפת איזורי היין של ישראל משנת 1977, מתוך ספרו של עידן בר־אולפן, "הגנה אזורית"

בעיית אזור הטרואר המתפרש על פני שתי טריטוריות לאומיות אינה ייחודית לישראל. הונגריה וסלובקיה, למשל, חולקות ביניהן את אזור גידול היין טוקאיי, ואילו סלובניה ואיטליה את אזור קוליו. המתח סביב תביעת הבעלות על מרחב האיכות תואר בעבר במחקר אנתרופולוגי. המקרה של ישראל מחדד אף יותר את המתח בין הטרואר לטריטוריה, שכן גבולות נמצאים עדיין תחת משא ומתן והיא טוענת לריבונות על טריטוריה שנויה במחלוקת. כינסנו שורה של אנשי יין ומשפטנים כדי לדון במתח בין טריטוריה לטרואר, בין איכות לפוליטיקה, ובין יין לזהות.

>>> אם אין לחם, תאכלו אורגני

את המפגש האחרון בסדרה הנחו פרופ' דניאל מונטרסקו (האוניברסיטה המרכז אירופית, וינה) וגל בן־משה (שף ובעלים של מסעדת פריזם, ברלין, ושף מסעדת פאסטל, תל אביב). במפגש השתתפו האנתרופולוג פרופ' ניר אביאלי (אוניברסיטת בן גוריון בנגב), ניעמה אשקר (בעלים ויינן, יקב אשקר, כפר יאסיף), סארי ח'ורי (בעלים ויינן, יקב פילוקליה, בית לחם) ועידן בר־אולפן (משפטן, מחבר הספר "הגנה אזורית"). את הדברים הביאו וערכו דניאל מונטרסקו ונועה ברגר, ממארגני סדרת המפגשים.

שאלה לניר אביאלי: איך אפשר לחשוב על פוליטיקה באוכל? האם קיים בכלל מתח בין טרואר לטריטוריה?
אביאלי: "אני רוצה לטעון שטריטוריה וטרואר הם שני מושגים העומדים באי־הלימה, כמעט בלתי אפשרי שיתקיימו יחד. בואו נתחיל באטימולוגיה. ראשית, המונח טריטוריה מגיע במקור מהמילה הסנסקריט "טר", שמשמעותה לייבש. המילה "לייבש" הפכה למילה יבשה – ומשם טריטוריה, שהיא אזור יבש, או השטח היבש שמסביב לעיר. כלומר, במקור זה מונח מאוד ספציפי, שקשור בפעילות אנושית.

כרמים במטה יהודה | צילום: שחר כהן

טרואר, שהוא מושג מודרני, נתפס עם זאת כאזור שהוא טבעי, מעין הגדרה אקולוגית. אבל טריטוריה, בוודאי באופן שבו אנחנו משתמשים בה היום: הטריטוריה של מדינת הלאום המודרנית – היא מונח חדש יותר, מאוד שונה מטרואר. "בעולם היין, אותו טרואר יכול להתפרש על פני שני אזורים טריטוריאליים שונים. הטריטוריה משתנה בחדות בנקודה מסוימת, ובתוכה הכול אמור להיות הומוגני. חשתי את המתח הזה גם כשעשיתי עבודת שדה בווייטנאם. מי שעבר פעם את גבול הג'ונגל בין וייטנאם לקמבודיה או בין וייטנאם ללאוס, חווה חוויה שעבורנו היא מאוד מוזרה: הגבולות מסומנים על ידי נהרות. אתה נמצא בצד אחד של הנהר, מחתים את הדרכון שלך, חוצה אותו על גשר או על מעבורת, וחוצה לצד השני. הנהר הוא אותו נהר, הצבע של הג'ונגל ושל המים הוא אותו דבר, הציפורים מצייצות באותה צורה, הקופים קוראים באותה צורה. הג'ונגל הוא אותו ג'ונגל, אבל אתה עובר את הגבול, ועובר מבוטקה אחד לבוטקה שני, ואתה נמצא בעולם אחר. הטרואר נמשך, הטריטוריה נפסקת באבחה".

שאלה לניעמה אשקר: אתה דור שני לעקורי הכפר איקרית, וראש עמותת קהילת איקרית (כפר שתושביו פונו לאחר מלחמת 1948 ולא הורשו לחזור אליו למרות החלטת בג"צ, ד.מ ונ.ב). בנוסף לכך, היין שאתה מייצר קרוי על שם הכפר. אולם הכרמים שמהם אתה קונה את הענבים שייכים למנהל מקרקעי ישראל. איך היין שלך מבטא את הסיפור ואת הטרואר של איקרית?
אשקר: "למרות שאני גר בכפר יאסיף, רחוק מאיקרית, אני עדיין מוצא את עצמי מחובר לטרואר שלנו, לאדמה שלנו. הטרואר של איקרית נחשב עוד מימי הצלבנים לאחד מהאזורים הכי מניבים של ענבים איכותיים. זה בא לידי ביטוי ביקב – בלוגו, בשם, בסיפור על התווית. אנחנו יודעים למי שייכות כל חלקה וכל פיסת אדמה, מה התנובה של כל אזור ואזור, ומה הייחוד של כל חלקה בכפר, אז הבאנו את זה לידי ביטוי בסיפור של היקב.

אמירה וניעמה אשקר מיקב אשקר, כפר יאסיף | צילום: אנטולי מיכאלו

"הפרדוקס הוא שאנחנו רחוקים מהאדמה שלנו מרחק של חצי שעת נסיעה, והאדמה עדיין ריקה ומחכה לנו. מנגד, אנחנו מנועים מבחינה חוקית להשתמש באדמה למרות שלא נעשה בה שימוש אחר. הפרדוקס הזה מדרבן אותנו אפילו יותר לייצר את החיבור בין איקרית ליין שאנחנו מייצרים. "אפשר לחשוב על שאלת הטרואר גם דרך האוכל. אנחנו יכולים לראות איך גם במטבח – המקור, הטרואר והמסורת מתרחקים מהמטבח העכשווי, ולכן מנסים לייצר מחדש את החיבור.

>>> אוכל ופוליטיקה: ניכוס תרבותי או מקור להשוואה?

קשה להגדיר היום מהו מטבח פלסטיני מובהק: יש מטבח שהוא יותר אוניברסלי, מיקס של כמה השפעות, גם אזוריות ואפילו ישראליות. בערים אני לא רואה כמעט מסעדות שמגישות אוכל מסורתי; בהרבה מסעדות יש תפריטים עם מגוון מאכלים – פינה למוקפצים ופינה לסטייקים ולאוכל אירופי. באזור שלנו (כפר יאסיף), אולי יש שתיים־שלוש מסעדות שהן אוכל גלילי, מסורתי, מה שאנחנו היינו רגילים לאכול. האוכל הדומיננטי ביותר היה מבוסס על קטניות וירקות העונה, קצת מוצרי חלב, והשפעות חזקות של הלבנונים ושל הסורים. היה חוט שני שעבר בין כל האזורים, גם אם לכל אזור הייתה ההשפעה שלו.

ההתרחקות מהמאכלים האלה היא תוצאה של השפעות גלובליות שונות, ובמקביל, העובדה שהאדמה הפכה להיות נטל על הפלאחים, שלא יכולים להתפרנס מעבודתה. במושבים ובקיבוצים דואגים לשכבה הזאת, אנשים יכולים להתפרנס ואפילו בכבוד. במקרה הפלסטיני, אם יש אדמה, יש בעיית מים. ואם יש מים, יש בעיה מה לגדל, כי יש כל מיני מגבלות על אזורי גידול ועל זנים שאפשר לגדל. ככל שהזמן עובר, גדל המרחק בין האוכל המסורתי והטרואר למה שאנחנו אוכלים היום".

סארי ח'ורי: "מכיוון שאין לנו מים להשקיה, אני צריך לקחת מים בשקיות לכרם. מכיוון שלא מרשים לי לקבל ברז עם מים זורמים, יש הוצאות נוספות. אני גם לא יכול לבנות מחסן קטן. בהתנחלויות לידנו הם יכולים לבנות כמה שהם רוצים. יקב גוש עציון נמצא במרחק 200 מטר מכרם שאני עובד איתו, ולא חסר לו כלום"

יקב אשקר | צילום: יח"צ

שאלה לסארי ח'ורי: איך אתה רואה את הקשרים בין הטרואר לטריטוריה בעבודה שלך? איך ההקשר של הכיבוש וההתנחלויות משפיע על הפרויקטים של היין שלך, ועל המציאות היומיומית?
ח'ורי: "לטרואר יש שתי רמות – רמת היצרן ורמת הצרכן בשוק. כיצרן, אני מסתכל על הטרואר כעל כל מה שנכנס לתהליך – מהעבודה ביקב ועד הבקבוק. ישנם האלמנטים הפיזיים – האקלים, המיקרו־ביולוגיה של האזור; הבחירות האנושיות – לחרוש או לחרוש, אילו זנים לנטוע, ריסוס, גיזום וכדומה; וגם בחירות יינניות במרתף היין. הפרשנות הצרפתית לטרואר מתייחסת גם להיבטים חוקיים וסגנוניים המשפיעים על היצרן.

עוד דרך לראות את הדברים היא הפרשנות הערבית לטרואר: אנחנו מודדים אדמה בעזרת שיבר, המרחק בין שתי אצבעות. אז אין לנו תפיסה של מרחקים גיאוגרפיים גדולים. אנחנו מודדים מרחקים קצרים מאוד. "עבור הצרכן, לעומת זאת, טרואר הוא סוג של רעיון מעורפל ורומנטי. לא בהכרח קונספט מדיד, המתייחס לקריטריונים קבועים.

"טריטוריה עבורי כוללת את המשאבים התרבותיים, הכלכליים, הפוליטיים והטכניים. אפילו כשאומרים 'יין צרפתי' אנחנו לא באמת מדברים על טרואר. אנחנו מדברים על טריטוריה במונחים של תרבות, של עידון ואיכות (Refinement), של ערך הייצור, של גיוון ושל הכרה וציון אזור המקור. אז כשאומרים 'יינות בורדו', זו לא ממש שאלה של טרואר, אלא שאלה של טריטוריה.

יקב פילוקליה | צילום: יח"צ

"טריטוריה מדאיגה אותי ברמה התרבותית, הכלכלית והטכנית. יש אתגרים בייצור יין בגדה המערבית: גישה למים, לתחבורה, יש חומרים מסוימים שאסור לנו אפילו להכניס לאזורים הפלסטיניים. אוסרים עליי לייבא תערובת בורדו לטיפול בגפנים, גופרית ודברים כאלה. לא מרשים לי לייבא חנקן, לא מאפשרים לי חומרים מסוימים המשמשים לניקוי המכל. הכיבוש הישראלי עוזר להשאיר את הכלכלה הפלסטינית פרימיטיבית.

יש חוסר יציבות פוליטי, וכשאתה עובד על יין, שהוא עיסוק לטווח ארוך – זה בעייתי. הסקטור ככלל מתכווץ. אני לא יכול לבנות בכלל באזור C ,אני צריך לקחת את כל הכלים שלי בתא המטען של הרכב שלי, להחזיר אותם בכל פעם, הלוך ושוב. "מכיוון שאין לנו מים להשקיה, אני צריך לקחת מים בשקיות לכרם. מכיוון שלא מרשים לי לקבל ברז של מים זורמים, יש הוצאות נוספות. אני גם לא יכול לבנות מחסן קטן. בהתנחלויות לידנו הם יכולים לבנות כמה שהם רוצים.

יקב גוש עציון נמצא במרחק 200 מטר מכרם אחד שאני עובד איתו, ולא חסר לו כלום, מספקים לו הכול. אז ברמת הפרטים, יש הרבה דברים שהם מכשולים, שהם לא יעילים, שאנחנו צריכים לפצות עליהם בעבודה נוספת ובעלות נוספת. מנגד, ענבים מקומיים גדלים כאן הכי טוב ללא מים. נהוג לומר ש־2008 הייתה השנה שבה יוצר לראשונה יין מענבים מקומיים – זה כמובן לא נכון. יקב כרמיזן עובד עם זנים מקומיים משנת 1885 .אז אני חושב שקל יותר לתעשיית היין הישראלית להמשיך ולקצר את ההיסטוריה הילידית של המקום, ולהמשיך ולהרחיב את ההיסטוריה הישראלית של הדברים".

יקב פילוקליה | צילום: יח"צ

שאלה לעו"ד עידן בר–אולפן: באחרונה התבשרנו שכינוי המקור "יהודה", למעשה האפלסיון (Appellation) הישראלי הראשון, אושר על ידי הגופים הפועלים לאור אמנת ליסבון. כיצד הוגדר אזור יהודה, בין הגבולות הפוליטיים של הקו הירוק לגבולות של הטרואר ואזורי הגידול? ובאופן כללי, האם אפשר לדבר על טרואר ללא גבולות פוליטיים בהקשר הישראלי, כפי שכמה ייננים טוענים?
בר־אולפן: "אתחיל בסוף ואחזק את מה שאמר סארי ח'ורי. העובדה שהטרואר כולל את הגורם האנושי בעצם מכתיבה את הטרואר כעניין של טריטוריה. אי אפשר לנתק בין הטרואר לטריטוריה, ואולי גם אי אפשר ליישב ביניהם.

השאלה היא מה המשמעות של זה – האם זאת בכלל בעיה? ואם אי אפשר, אז מה עושים עם זה? כי בסופו של דבר העולם מלא גבולות, אנחנו לא יכולים להתעלם מהם, ואנחנו לא יכולים להתייחס לטרואר ללא גבולות. ארגון הייננים IPEVO טוען שהמפה היא מפת טרואר, ולכן הם לא מתייחסים לגבולות – אני לא חושב שאפשר לנתק ביניהם. גם על אזור היין שנחלק בין הונגריה לסלובניה היה ויכוח משפטי, והאיחוד האירופי אישר ששתי המדינות יקראו לאזור הזה 'טוקאי'.

מציאות מורכבת של גבולות מטושטשים ומשתנים תמידית משתתפי המפגש (למעלה, משמאל לימין ועם כיוון השעון): ח'ורי, בן-משה, אשקר, מונטרסקו, בר-אולפן ואביאלי | צילום מסך

אנחנו לא יכולים להתעלם מגבולות. מנגד, אנחנו כן יכולים לחתור להגדרת טרואר, ולנסות להיצמד לטרואר בתוך הגבולות הקיימים. בהקשר שלנו צריך גם לומר כרקע, שחקיקת היין שלנו כמעט לא קיימת, היא שונה לגמרי מאשר בעולם. בעוד בעולם יש בכל המדינות גופים שמכתיבים את חלוקת האזורים, מפקחים על הנושא הזה וקובעים איזה יין יכול לקבל הגדרה אזורית ואיזה לא, אנחנו מתבססים על מפה מאוד מיושנת, מאוד לא רלוונטית – משנת 1977.

המפה הזאת פרסה את הארץ לאזורי יין פרוסות־פרוסות – בלי שום קשר לטרואר, יותר לפי גבולות מנהליים וגיאוגרפיים – וכללה בפנים אזורים שאין שום סיכוי לגדל בהם יין. החלוקה נעשתה לצורכי יצוא לאירופה. העובדה שאנחנו חיים לפי המפה הזאת מחייבת אותנו למצוא פתרונות אחרים. כשאזור יין מסוים בארץ רוצה להגדיר את עצמו, הוא לא יכול לפנות לגוף מדינתי שאחראי על אזורי יין ולבקש הגדרה.

מפת אזור מטה יהודה וההשראה

לכן, הכיוון שהצעתי בספרי 'הגנה אזורית', ולפיו גם פעלנו במטה יהודה, הוא שימוש בחוק משנת 1965, שנחקק על בסיס 'הסדר ליסבון' – חוק הגנת כינויי מקור ואזורים גיאוגרפיים. השתמשו בו באחרונה ב־1968 להגדרת כינוי מקור אחד – תפוזי 'JAFFA', ומאז לא נעשה בו עוד שימוש. אבל אפשר להיעזר בו בהגדרת אזורי יין ישראליים, וכאן אני ניגש לכינוי המקור שלנו, שנרשם באחרונה. למעשה, אלה שלושה כינויי מקור: של אזור יהודה ושל שני אזורי משנה – הרי יהודה ומורדות יהודה.

"אם אנחנו לוקחים את האזור של הרי יהודה, האזור ההררי יותר, אין למעשה הבדל מבחינת הטרואר בין אזור הרי יהודה למה שמעבר לקו הירוק (גוש עציון). אין גם הבדל גדול בינו לאזורי גידול שהם מעבר לגוש עציון, שבהם התושבים הפלסטינים מגדלים ענבים ומייצרים מהם יין. אזור הגידול הוא אזור הגידול. כשהגשנו את הבקשה, היא כללה גם אזורים שהם מעבר לקו הירוק, תוך שאנחנו מנסים להיצמד למה שהציבוריות הישראלית מאמינה שגם במקרה של הסכם שלום עתידי יישאר חלק ממדינת ישראל – גוש עציון, מבוא חורון וכדומה.

>>> מתכון לשינוי: כתיבה על אוכל ויחסי כוחות

"כאן קרה דבר מעניין. בשלב מאוחר יחסית של הבקשה, קיבלנו פנייה מרשות הפטנטים, שאמרה: 'תראו, יש כרגע בחינה אצל היועץ המשפטי לממשלה לגבי השאלה אם רשם הפטנטים, שהוא הגוף המוסמך לאשר כינויי מקור, מוסמך להכריז על אזור שמעבר לקו שביתת הנשק ככינוי מקור'. מכיוון שידענו שתהליך הבדיקה ייקח זמן רב, קיבלנו החלטה להגביל את האזור לגבולות קו שביתת הנשק. כלומר, במקרה הזה הטריטוריה בהחלט משפיעה באופן ישיר על הטרואר".

יקב פלטר בשילה | צילום: Gettyimages

אביאלי: "עידן בר־אולפן אומר לנו עוד משהו מאוד משמעותי על החברה הישראלית, על איך מקבלים פה החלטות. בהתחלה מדברים פנימה, אומרים מה נראה לנו שהישראלים חושבים שהוא בסדר. אחר כך הולכים למערכת המשפטית שאומרת: 'הלו! אנחנו לא יכולים לגעת בזה'. ואז מחליטים את ההחלטה הקלאסית: לא להחליט. זה לא רק שהטרואר מוגדר על ידי המדינה, הוא גם לא מוגדר על ידי המדינה. המקרה הישראלי הוא מקרה מובהק של מדינה חסרת גבולות שפועלת ללא גבולות". 

מונטרסקו: כיצד אפשר להבחין בין חרם צרכני לחרם פוליטי בתחום היין? האם החלטת בתי הדין באירופה ובקנדה לסמן מוצרים המגיעים מההתנחלויות הייתה מבוססת על שיקולים של הגנת הצרכן?
בר־אולפן: "כדאי להפריד בין נימוקים פוליטיים לנימוקים צרכניים. במקרה הישראלי, בית הדין האירופי קיבל את ההחלטה לחייב סימון של יינות שמגיעים מאזורים שמעבר לקו הירוק, כיינות שנוצרו בשטחים שמוחזקים על ידי ישראל. אבל הוא השתמש בנימוקים צרכניים, לא בנימוקים פוליטיים. הנימוק הוא שצרכן זכאי לדעת פרטים על היין, בין היתר איפה גדלו הענבים, כי יכול להיות שמשיקולים אתיים הוא מעדיף לא לקנות יין שבא מאזור כזה, וזה בסדר גמור. מי שקורא להחרים את היינות האלה כבר משתמש בנימוקים צרכניים לשיקולים פוליטיים".

סוף דבר: נכנס יין, יצא סוד

בישראל, ניסיון ההפרדה של עולם האוכל והיין מפוליטיקה מתגלה כבעייתי. בעוד יש הנמנעים מלהכניס פוליטיקה לאוכל, אחרים – כמו יקב פסגות, מגייסים את היין לטובת דיון גסטרו־לאומי. בשנת 2020 היקב, שממוקם בשומרון, הוציא את "יין פומפאו", הקרוי על שם מזכיר המדינה האמריקאי מייק פומפאו. בעקבות פסיקת בית הדין האירופי, שקבע כי יש לסמן בבירור מוצרים המיוצרים ביהודה ושומרון, במזרח ירושלים וברמת הגולן, פרסם פומפאו הכרזה המציינת את חוקיות מעמדה של ישראל ביהודה ושומרון. היין הוצג על ידי היקב כמחוות הוקרה גסטרו־דיפלומטית לממשל טראמפ על אותה הכרה.

האבחנה של ניר אביאלי על ההימנעות של המדינה מהגדרת הטרואר מחדדת את הקשר בין פוליטיקה לאוכל, שעלה בכל המפגשים. במפגש בין המרחב הפוליטי לקולינריה עולים מתחים הדורשים מענה. אבל במציאות מורכבת של גבולות מטושטשים ומשתנים תמידית, הדינמיקה היא של הפרדות: עולם האוכל הישראלי בורח מהפוליטיקה, אבל הפוליטיקה לא בורחת מהאוכל.

בסדרת המפגשים ניסינו לייצר דיאלוג בין השניים, ואנחנו מקווים להמשיך במשא ומתן שנפתח כאן על הגדרה עצמית – ועל הגדרת היחסים בין המטבחים. אוכל ופוליטיקה ימשיכו להזין את השיח הציבורי בין הנהר לים ומעבר להם. אנחנו רוצים להודות לכולם מקרב לב. נוסיף הבהרה – הצענו לשלושה חברים בכירים ב־IPEVO להשתתף בדיון הערב והם סירבו, מסיבותיהם שלהם.

לסיום, אנחנו רוצים להודות למכון ון ליר, שתמך וליווה את הסדרה לאורך כל הדרך, ולוועדת ההיגוי, הכוללת מלבד ברגר, מונטרסקו ובן־משה, גם את יאיר יוספי ובסמה פהום.