האם ישראל בדרך להחלת אזוריות בענף היין המקומי?

הרי יהודה. צילום: דן פרץ
הרי יהודה. צילום: דן פרץ

משרד המשפטים העניק לראשונה בישראל היתר סימון מסחרי ליקבי מטה יהודה. למה זה חשוב והאם זה מספיק?

26 בדצמבר 2019

מאז ומתמיד היה ענף היין הישראלי קרקע פורייה לבלגן וחוסר שקיפות, תחום פרוץ שבו כל אחד יכול לעשות מה שהוא רוצה, מתי שהוא רוצה ובמקום שהוא רוצה. זה לא בהכרח אומר שכולם ניצלו את המצב הזה, אבל יש סיכוי יותר מסביר ששתיתם יין קברנה סוביניון שהופק בעצם מענבי קריניאן או לחלופין יין גלילי שענביו נבצרו בכלל בהרי השומרון. אין דין, אין דיין ואיש הטוב בעיניו יעשה.

לכן כמעט כל מי שמעורב בענף היין המקומי יודע ומבין שהגיע העת להסדיר את תקינתו של הענף אחרי קרוב לארבעה עשורים של פעילות משמעותית. ניסיונות ראשונים לעשות זאת כשלו או לא יושמו כהלכה. כך למשל, לפני שנתיים פורסם תקן חדש ליין ישראלי שמגדיר מה מותר ואסור בעת הפקת יין בישראל (בעיקר מבחינה כימית), אך למעשה אין אף גוף שאוכף אותו. גם היוזמה לקידום מפת אזורי היין של ישראל – שלצורך גיבושה התכנסה ועדה של אנשי מקצוע שכללה בין היתר נציגות של ייננים ומנהלי יקבים – תקועה זה כמה שנים בשל חוסר יכולת להגיע להסכמות. שרטוטה של מפה כזאת, שהמתווה שייבחר לה יישא עימו השלכות פוליטיות ומסחריות לא מבוטלות, הצליחה לעורר לא מעט מחלוקות בין היקבים, בעיקר הגדולים שבהם שמנסים למשוך את השמיכה לכיוונם כמה שרק אפשר. באופן הזה, ובהתחשב בכך שאת הרשויות בישראל יין ישראלי מעניין כשלג דאשתקד, קשה להתקדם.

סימון האזור לבדו אינו מספיק ועל היקבים של מטה יהודה מוטלת כעת המשימה לצקת ערך ותוכן לשמו של האזור. זה אומר לחתור ליינות תקניים ואיכותיים ולייצר תשתיות מתאימות לקידום תיירות יין

על רקע הדרת הרגליים של הרשויות בישראל בכל מה שנוגע ליין, אין כבר מי שמאמין שישועה תגיעה מצידם של מקבלי ההחלטות. לנוכח הריק הזה ומול הצורך הגובר בקידום אזוריות ביין ישראלי, כפי שקורה בכל מקום אחר בעולם שבו מייצרים יין – הוכרזה בנובמבר האחרון בשורה תקדימית מטעמה של המועצה המקומית מטה יהודה. בהודעה – שיצאה לכבוד הפסטיבל המסורתי השנתי של יקבי מטה יהודה שנערך בדצמבר – נמסר כי המועצה קיבלה, לראשונה בישראל, היתר ממשרד המשפטים לסימון מסחרי מאשר לאזור יין.

סימון מסחרי מאשר, במובן הזה, הוא סימון גרפי שיופיע על הבקבוק ויאשר בפני הצרכן את היותו של היין תוצר של אזור מטה יהודה. המשמעות לכך, בפועל, היא שהחל מבציר 2019 יורשו יקבים ששוכנים בשטח המועצה לשאת על תווית יינותיהם את הסמליל החדש של יקבי יהודה, זאת בתנאי ש־85 אחוז מהענבים שמרכיבים את היין נבצרו בין גבולותיו המוסכמים של האזור.

יקבים ששוכנים באזור אך קונים את ענביהם מחוץ לו, לא יוכלו להתהדר בסימון הרי יהודה צילום: דן פרץ
יקבים ששוכנים באזור אך קונים את ענביהם מחוץ לו, לא יוכלו להתהדר בסימון הרי יהודה צילום: דן פרץ

יקבים ששוכנים במטה יהודה אך קונים חלק גדול מענביהם ממקורות אחרים, לא יוכלו להתהדר בסימון האזורי החדש. כך יוכלו היקבים להיות שקופים יותר מול לקוחותיהם, ומטה יהודה יזכה למיתוג חדש ורשמי כאזור יין – בשורה משמחת, וגם אם אינה מושלמת בשלב זה (מכיוון מדובר ביוזמה מקומית שלא מתכתבת עם ענף היין הישראלי בכללותו) יש בה כדי לקחת את ענף היין הישראלי צעד ראשון קדימה בדרך להחלת אזוריות.

זהות אזורית – עולם ישן

הקשר הישיר בין יין למקום מוצאו התקיים מאז ומתמיד, אך שלא כמו בעידן המודרני שבו למקומיות יש משמעויות נלוות שקשורות בפילוסופיה, תיירות, מסחר וקיימות, בעבר הרחוק שימשו הדגמים האזוריים בעיקר לצורכי הגנה על יצרני האזור. אזורי יין קדומים שיינותיהם נהנו מביקוש ונשלחו על גבי אוניות לרחבי העולם, נטו לסבול מגל של חיקויים שפגע במוניטין האזורי ובהכנסותיהם של יצרני המקור. מקרים מהסוג הזה הובילו, עוד במאה ה־18, לכינונם של אזורי יין היסטוריים – קיאנטי באיטליה ופורטו בפורטוגל לדוגמה – שגבולותיהם סומנו והוגדרו אז על פי חוק. בשלב מאוחר יותר היו אזורים אלו מקור השראה ליצירת אזורי היין של מדינות העולם הישן (צרפת, איטליה, ספרד ומדינות אירופיות נוספות) כפי שאנו מכירים אותם היום. עד כמה אנחנו מכירים אותם היום? מספיק להזכיר את אזור שמפיין הצרפתי. כמעט כל בר דעת – בין שהוא מתעניין בתחום ובין שלא – יידע לספר לכם שיין מבעבע יכונה שמפניה אך ורק אם הוא מיוצר באזור הגיאוגרפי המקורי.

עוסק בנושא הסדרת מפת אזורי היין בישראל עו"ד עידן בר אולפן. צילום: רינה גל
עוסק בנושא הסדרת מפת אזורי היין בישראל עו"ד עידן בר אולפן. צילום: רינה גל

למרות הנטייה הטבעית להתמקד בציון הגיאוגרפי בלבד, אזוריות בעולם הישן, לרבות בשמפיין, כבר מזמן לא עוסקת אך ורק במיקומם של הכרמים. הדגם האזורי הרווח היום באירופה – ציון מקור שמכונה בצרפתית (AOC – Apellation d’origine contrôlée) – מתייחס לשלל ההיבטים שקשורים בהפקת היין. יסודותיו של הדגם הזה, שמאפיין היום את שלל אזורי היין של העולם הישן, הונחו בשנות ה־20 של המאה הקודמת בשאטונף דו פאפ שבדרום עמק הרון. בימים ההם, שהגיעו לאחר שכנימת הפילוקסרה פגעה קשות בכרמי אירופה, נתקלו יצרני שאטונף בגל של חיקויים ותרמיות שאיים לפגוע בשמו של האזור. כצעד מונע הסמיכו יצרני האזור המרכזיים את הברון לה־רואה מיקב פורטיה, דמות בעלת השפעה בשאטונף של אותם ימים, לחבר מניפסט של חוקים ותקנות שיגדירו מי ראוי לכנות את יינותיו בשם שאטונף דו פאפ. הברון עמד במשימה ופרסם רשימה של תקנות שכללה, מלבד שרטוט מפה שמתארת את גבולותיו של אזור היין שאטונף דו פאפ, הגבלות שקשורות בזני הענבים המותרים לשימוש, בשיעור האלכוהול המינימלי שעל היין להכיל, בסוגי הקרקעות שעליהן אפשר לטעת כרמים ובפרקטיקות שבהן אפשר להשתמש בכרם וביקב. לימים יהפוך מסמכו של הברון לאבטיפוס של סימוני המקור הגיאוגרפיים של אזורי יין אחרים כמו בורדו, בורגון, ברולו וריוחה.

עו"ד עידן בר–אולפן: "כרגע התקבל היתר לסימון אזורי מסחרי, אך ייתכן מאוד שנקבל בעתיד גם את האישור לציון מקור בדגם האירופי של אפלסיון"

סימון המקור שמאפיין את יינות העולם הישן אמנם מבטיח בקרה קפדנית ומתמדת על היינות שנושאים את שם האזור, אך הוא מתאפיין בקשיחות שמגבילה את היצרנים הפועלים בו. מספיקה תזוזה קטנה מהתקנות שנקבעו כדי לשלול מיצרן את זהותו האזורית. ההגבלות הללו, שחלקן נטועות בהחלטות שהתקבלו במאה הקודמת ולא בהכרח רלוונטיות לזמננו, הובילו לא אחת להתקוממות של יצרנים, בהם כאלה שנמנו עם העילית של אזור היין שבו הם פועלים ושחפצו ללכת בכיוון שלא עלה בקנה אחד עם התקינה האזורית, למשל שימוש בזני ענבים שונים מאלו שהוגדרו מראש.

זהות אזורית – עולם חדש

ביחס לנוקשות המסורתית של עולם היין הישן, דגמי האזוריות של מדינות העולם החדש (ארצות הברית, אוסטרליה וצ'ילה למשל) מאפשרים חופש פעולה כמעט מוחלט ליצרנים. באזורים אלה, שבהם לא קיימת עדיין מסורת ארוכת שנים של הפקת יין, מאפשרים לכורמים ולייננים לחקור את גבולות הטרואר המקומי שבו הם פועלים, תוך שהם מתנסים בזני ענבים שונים, בצורות גידול שונות בכרם ובטכניקות יינניות מגוונות ביקב. האזוריות, במובן הזה, מותנית בהגעתם של מרבית הענבים מכרמים שנמצאים בשטחו של אזור היין המוגדר.

ואצלנו? על אף הניסיונות של כמה קולגות מתחום עיתונות היין לאמץ את שפת יחסי הציבור ולהשוות את מטה יהודה לטוסקנה ובורדו, ברור למדי שדגם האזוריות הישראלי החדש שונה לחלוטין מזה האירופי ומשיק יותר לזה שמאפיין את יינות העולם החדש. הסימון מתייחס באופן בלעדי למקור הגיאוגרפי של הענבים ואינו עוסק בשום פרמטר אחר שקשור בגידול הענבים ובהפקת היין. זהו דגם שמתאים יותר לענף היין הישראלי, ודאי כשמדובר בצעד ראשוני שנובע מיוזמה מקומית ולא כלל ארצית.

ניסיון למתג את האזור כדרך יין תיירותית היננים של יקבי מטה יהודה. צילום: דיויד סילברמן
ניסיון למתג את האזור כדרך יין תיירותית היננים של יקבי מטה יהודה. צילום: דיויד סילברמן

היוזמה המקומית של יקבי יהודה החלה לקרום עור וגידים במשרדיה של המועצה המקומית מטה יהודה, שעמדה מאחורי המיזם מתחילתו ועד סופו. זה תקופה ארוכה שהמועצה מנסה לקדם את פועלם של היקבים שפועלים בשטחה ולמתג את האזור כדרך יין תיירותית, בין היתר באמצעות פסטיבל שנתי שמתקיים 21 שנה ברציפות. מי שהופקד בידי המועצה על הטיפול המשפטי בנושא הוא עו"ד עידן בר־אולפן, שעוסק בשנים האחרונות בנושא הסדרת מפת אזורי היין בישראל. התהליך כלל התייעצויות וסקירות של מומחים ובסיומו שורטטה מפה שתוחמת את אזור יהודה. נוסף על כך חולק האזור לשני אזורי משנה: אזור מזרחי וגבוה יותר שמכונה הרי יהודה ואזור מערבי שמכונה מורדות יהודה. “ההחלטה שהתקבלה הייתה לפעול בשני מישורים – כלומר להגיש בקשות בשני המודלים שקיימים: העולם הישן והעולם החדש”, אומר עו"ד בר־אולפן. “כרגע התקבל היתר לסימון אזורי מסחרי, אך ייתכן מאוד שנקבל בעתיד גם את האישור לציון מקור בדגם האירופי של אפלסיון. לזכותו של משרד המשפטים אני יכול לומר שההתייחסות לבקשות נעשית ברצינות המרבית”.

זהות אזורית – ישראל

לחלוקת מדינת ישראל לאזורי יין יש כמה משמעויות. ברמה המיתוגית זהו צעד שמאפשר ליצרני האזור לאחד כוחות, להתאגד תחת גג אחד ולדחוף אותו קדימה. יצירת שם מוכר, אמין וטוב לאזור יין עשויה לספק מאוחר יותר הזדמנויות ברמת ייצוא היין לחו”ל. נדבך נוסף בהקשר המיתוגי־מסחרי הוא קידום תיירות יין אזורית – תחום שנמצא בישראל בחיתוליו וטומן בחובו פוטנציאל כלכלי לא מבוטל. מבחינה פוליטית – ואת זה כנראה אף אחד לא יגיד – מאפשרת הגדרת האזוריות הפרדה בין יינות שמיוצרים בתוך גבולות הקו הירוק לבין כאלו שמיוצרים מחוץ לו.

לא ממהר להתרגש מהסימון האזורי החדש זאב דוניה, יקב סוסון ים. צילום: אורלי דוניה
לא ממהר להתרגש מהסימון האזורי החדש זאב דוניה, יקב סוסון ים. צילום: אורלי דוניה

בימים שבהם מסמנים באיחוד האירופי מוצרים שמגיעים מההתנחלויות, הפרדה כזאת היא צעד שהצרכן האירופי עשוי להתעניין בו. אך מעבר לכל ההשלכות הנלוות, החלת אזוריות על ענף היין הישראלי תחבר אותו למה שקורה היום בעולם ותאפשר לו לאמץ לעצמו זהות מקומית ולהתחרות בשווקים. במובן הזה שם האזור לבדו אינו מספיק, ועל היקבים המקומיים מוטלת המשימה לצקת ערך ותוכן לשמו של האזור. בשלב הראשון זה אומר לחתור ליינות תקניים ואיכותיים ולייצר תשתיות מתאימות לקידום תיירות יין.

זאב דוניה, יקב סוסון–ים: "עבור היקבים של מטה יהודה זוהי הכרזה שמשמעותה ‘אנחנו לוקחים את עצמנו ברצינות', וטוב שכך. יהיו כמובן יהודים טובים שיאמרו שאין בהכרזה הזאת כל תכלית, אלא אם כן תהיה רגולציה ויהיה פיקוח"

למען הסר ספק, גם אם יקבי יהודה יקבלו את האישור לציון מקור בדגם האירופי־הקלאסי, כפי שחוזה עו"ד בר־אולפן, אין כוונה להחיל שם רגולציה והגבלות על היצרנים כפי שנעשה באירופה. "לציון מקור (אפלסיון) יש משמעות אחרת מזה של סימן מסחרי מאשר", מסביר עו"ד בר־אולפן. "היבט אחד של זה הוא האפשרות לחיבור לאיחוד האירופי שמנחיל את הדגם הזה לחברותיו ואף מתקצב תוכניות מיוחדות למדינות יין מתפתחות. אם אנחנו רוצים לפנות לשני העולמות, האירופי והאמריקאי, יש לדבר בשתי השפות כדי להעביר את המסר. בכל אופן, זה לא יהיה בדגם האירופי הנוקשה שקובע באילו זנים ניתן להשתמש וכו'. המטרה העיקרית בקבלת אפלסיון היא לדחוף את המדינה לעשות משהו בנושא מיתוג אזורי היין. לו היינו חיים במדינה נורמלית כלל לא היה צורך בכל העניין הזה”.

זאב דוניה, בעליו של יקב סוסון־ים שבאזור מטה יהודה, לא ממהר להתרגש מהסימון האזורי החדש, גם אם הוא מוצא בו לא מעט נקודות אור. "האירוע שבו הוכר באופן משפטי אזור מטה יהודה כאזור יין לא ישנה את חיי צרכני היין או יצרני היין בארץ, מכיוון שבסופו של דבר מדובר ביוזמה מקומית, שרק מדגימה את האימפוטנטיות של המדינה על משרדיה ופקידי המנגנון הביורוקרטי־אדמיניסטרטיבי", מצהיר דוניה. "להם יש כל התירוצים בעולם, מגובים בראיות משפטיות מוצקות, למה אי אפשר (לחלק את ישראל לאזורי יין כמו כל מדינה מתוקנת בעולם – א"ג). במקרה הזה קמו אזרחים, בתמיכה ובליווי של המועצה האזורית, ו'עקפו' את המדינה, וכל זאת בצורה חוקית לחלוטין. זה כמובן מורכב ומסובך, אבל הנה: זה קרה. זה אפשרי".

האחריות ליציקת תוכן וערך למודל האזורי עוברת כעת ליקבים מפת היקבים במועצה אזורית מטה יהודה
האחריות ליציקת תוכן וערך למודל האזורי עוברת כעת ליקבים מפת היקבים במועצה אזורית מטה יהודה

ציון המקור בדגם האירופי, סבור דוניה, אינו מתאים כלל לישראל. "הדגם האירופי של פיקוח על יצרני יין כולל אינספור טפסים שעל היצרן למלא", הוא מסביר. "זו תרבות שמתבססת על דפי A4 ומפרנסת מאות ואולי אלפי פקידים ביבשת. יהיה מי שייצא להגן בחירוף נפש על השיטה הזאת, אך ההתפתחות של תעשיית היין בארץ ב־30 השנים האחרונות, ללא רגולציה, מוכיחה שאין בה צורך הכרחי, או תועלת חסרת תחליף. ההישגים קרו בלי פיקוח, והכישלונות לא היו קטסטרופליים. מקסימום ייצא יין ‘רע’. זה יכול לקרות גם תחת פיקוח. בדוק".

בהקשר הזה, קבלת הסימון האזורי המסחרי, גם אם היא עוסקת אך ורק במקור הענבים, דורשת בקרה מסוימת שתבטיח שאכן 85 אחוז מהענבים מגיעים מאזור מטה יהודה. "התוכנית היא להקים ועדה שתבחן בכלים שלה שהתנאים הללו אכן מתקיימים", מסביר עו"ד בר־אולפן כיצד תתבצע האכיפה. על השאלה אם בדיקת הוועדה תכלול גם תקינות בסיסית של היינות, במטרה למנוע מיינות פגומים לשאת את התווית האזורית, אין כרגע תשובה חד משמעית. "תהיה חובה על היקבים להמציא אישור מעבדה שיבטיח את תקינותו של היין", טוען עו"ד בר־אולפן, "אך אנחנו עדיין לא שם".

דוניה, בדרכו, הודף כבר בשלב הזה את כל הטענות שעתידות לבוא בנושאי אכיפה ורגולציה: "עבור היקבים של מטה יהודה, זוהי הכרזה שמשמעותה בעיניי היא ‘אנחנו לוקחים את עצמנו ברצינות', וטוב שכך. יהיו כמובן יהודים טובים שיאמרו שאין בהכרזה הזאת כל תכלית, אלא אם כן תהיה רגולציה ויהיה פיקוח. לובי הרגולציה כולל כרגע בעיקר אנשים שכותבים על יין, בפורמט כזה או אחר, ולא יצרני יין. אינני זוכר שמישהו מהם הציע רגולציה על כתיבה בנושא יין, או בכל נושא אחר, לצורך העניין".

למרות ההשגות וההסתייגויות – ויהיה הדגם אשר יהיה – הרכבת כבר עזבה את התחנה והצעד הראשון להחלת אזוריות על יין ישראלי נעשה. זה נכון, זה נחוץ, זה אפשרי. מכאן ואילך האחריות ליציקת תוכן וערך למודל האזורי עוברת ליקבים עצמם. חתרו לאיכות מיטבית בכרם וביקב, השקיעו בתשתיות תיירות היין ופעלו בשקיפות מול הלקוח. כשזה יקרה, כבר לא נצטרך להשתמש בקלישאות בנוסח "כמו בבורדו ובטוסקנה".

עוד יוזמה לקידום ומיתוג האזור בעולם: הקוורטט של הרי יהודה

מפגשים עם אנשי יין בכירים בעולם היינן ערן פיק מיקב צרעה, אחד היקבים בקוורטט. צילום: אלעד אברמי
מפגשים עם אנשי יין בכירים בעולם היינן ערן פיק מיקב צרעה, אחד היקבים בקוורטט. צילום: אלעד אברמי

אם הסיפור על יינות מטה יהודה ומיתוג אזורי מצלצל לכם מוכר, זה כנראה בגלל פעילותו בשנים האחרונות של מיזם “הקוורטט של הרי יהודה”. בשנת 2016 התאגדו ארבעה יקבים מובילים באזור הרי יהודה – צרעה, ספרה, פלם ודומיין דו קסטל – והשיקו מיזם עצמאי לקידום יינותיהם בעולם תחת מיתוג אזורי. בשלוש שנות פעילותו קיימו אנשי הקוורטט מפגשים עם אנשי יין בכירים בעולם (בעיקר כתבים ומבקרים, בהם ג׳נסיס רובינסון וסטיבן ספורייה), בין היתר בלונדון ובניו יורק, שבהם הציגו את יינותיהם ושטחו את סיפורו של אזור היין ששוכן למרגלות הבירה ירושלים. על אף היותו של הקוורטט יוזמה עצמאית של יקבים ששמו לנגד עיניהם מטרות מסחריות, יש בפעילותו כדי להחדיר את שם האזור של הרי יהודה למודעות של שוחרי יין רבים בעולם (לא מעט כתבות התפרסמו על הקוורטט עד היום בעיתונות היין העולמית) ובכך לפתוח צוהר עבור יקבים נוספים מהאזור.