הדירנית עדנה חפר מאמינה שעיזים הן חכמות ורגישות

עדנה חפר
דירנית וגבנית, אבירים

כמו רבים מיושבי הארץ, הבית של עדנה ואייל חפר הוא מפעל חיים. מה שהיה שטח קטן וקרוואן, הפך לבית מוקף אדמה שהיא מקור פרנסתה של משפחה שלמה. גבינות בעבודת יד שאפשר לקנות במקום, חוות סוסים טיפולית, סדנאות רכיבה, מתחם קמפינג אקולוגי שמטופל לתפארת וכמובן – הצימרים המחבקים; אלה נוספו מתוך רצון להתפרנס בביתם שבאבירים ולא לנסוע הלוך ושוב לערים הסמוכות.
לפני 36 שנה, כשרק הגיעו למקום – שני צעירים אחרי מלחמת לבנון הראשונה – הם קיבלו מהמדינה פיסת אדמה והבטחה לסכום צנוע שהספיק לרכישת 10 עיזים. ידידם מהיישוב הערבי השכן פסוטה נתן להם מקום בדיר שלו, ומאז רגילים יושבי האזור לראות את עדנה חפר בסרבל עבודה כחול וטרקטור.

החקלאיות החדשות:

הכירו את הייננית והכורמת נעמה סורקין

הכירו את יצרנית שמן הזית המוערך איילה נוי מאיר

הכירו את האגרונומית עדי אוקסנברג

הכירו את הדבוראית נוגה ראובן

אתם עדיין מיודדים עם החבר בפסוטה?
"יש קשר בין פלאח לפלאח. זה לא קשור לפוליטיקה, זה מיוחד. קודם כל אנחנו אנשים של האדמה. גם היום. הילדים שלנו גדלו יחד, המשפחות שלנו חגגו יחד והתאבלו יחד. יש נשים שהייתי יושבת איתן בשדה שעתיים־שלוש כל יום והיינו מדברות על הכל".

התאהבתי בעיזים עדנה חפר. צילום: נטלי שפריר

את מדברת ערבית?
"לא, גם הנשים שלהן לא דיברו עברית, אבל דיברנו. הבנו הכל".
למה דווקא עיזים?
"לא היו מכסות לכבשים ולא רצינו בקר. רצינו חיה שעושים ממנה ולא שהורגים אותה. בימים ההם הגישה של המדינה הייתה חיובית והיא נתנה כדי לתמוך בעשייה. בדיעבד יצא לנו מושלם: מהר מאוד התאהבתי בעיזים. הן מאוד חכמות ורגישות, יש לי חיבור מאוד מיוחד איתן".
אנחנו נפגשות בשמונה בבוקר בדיר שליד שטח הקמפינג. 20 העיזים רואות את עדנה וגדיה קטנה מתחילה לכשכש בזנב ולהתקדם לכיווננו. הדירנית הוותיקה, כך היא מכנה את המקצוע, מוחאת כף פעם, פעמיים, והעיזים מתחילות לעלות על הרמפה ולעמוד לחליבה בסדר מופתי. בעלה אייל מצטרף ויחד הם חולבים אותן בארבע ידיים, אחת אחת.
תמיד חלבתם ידנית?
"לא. בין 10 העיזים הראשונות וה־20 שיש היום היו לנו כמעט 130 עזים נוספות. במשך שנים רבות מכרנו את החלב שלנו לתנובה, ואז חלבנו בעזרת מכונות. אייל היה נוסע לתל אביב ואני הייתי נשארת איתן לחליבת בוקר וערב".ֿ
את מעדיפה עדר קטן?
"היום כן, אבל זה לא היה פשוט להסתגל לרעיון. אייל כל הזמן ניסה לשכנע אותי. הוא ראה כמה זה התיש אותי, כי היינו במירוץ אחרי הזנב של עצמנו ותעריפי החלב כבר בקושי כיסו את ההוצאות, אבל אני לא רציתי למכור את העדר".