איך ולמה העצימה הקורונה את העניין באוכל מקומי?

"תנו לתעשייה הישראלית לנצח את הקורונה״, קראה כותרת מאמר דעה שהתפרסם בעיתון גלובס עוד בחודש פברואר. ״מפמפמים לכם לקנות כחול־לבן, ויש סיבה טובה לכך״, סיכמה כתבה שהתפרסמה ארבעה חודשים לאחר מכן בוואלה! עסקים. אבל כמעט חצי שנה מפרוץ מגפת הקורונה ועולם האוכל המקומי – מענף החקלאות עד ענף המסעדות – נמצא בעיצומו של משבר עמוק. על פי דוח רשות המיסים שהתפרסם ב־ 9 באוגוסט על בסיס ניתוח נתוני מע"מ לחודשים מאי־יוני, חציון מחזור העסקאות בתחום התיירות וההסעדה נפגע בשיעור של יותר מ־ 60 אחוז. הפגיעה האנושה במסעדות, באולמות האירועים ובבתי המלון משליכה על פס הייצור כולו – מהמלצר שיוצא לחל״ת עד לחקלאי שרבים מלקוחותיו (השוק המוסדי בעיקר) נסגרו באופן זמני (או קבוע), ואפיק היצוא נחסם בפניו.

הצורך בידע ובוודאות לגבי מה שאנחנו אוכלים מתרחב בעידן הקורונה משק מלמד. צילום: מתן שופן

בתגובה למשבר התרבו הקריאות והיוזמות לתמיכה בתעשיית האוכל המקומית, ובייחוד – לתמיכה ביצרנים ובחקלאים קטנים העומדים בפני סכנת התמוטטות. ברשתות החברתיות צמחו אינספור קבוצות רכישה המפגישות בין צרכנים לחקלאים; משקים, חוות ויקבים הרחיבו את מערך המכירה הישירה או המשלוחים אל הלקוח ומסעדות הוסבו למעין מעדניות־מכולות שמתווכות בין הסועד לחקלאי באמצעות מארזי אוכל באוצרות של שפים. התופעות הללו – שנולדו במגפת הקורונה ונשארו כאן מאז שפרצה – הן רק חלק משורה של מגמות ושינויים עמוקים ורחבים יותר שהתרחשו בתקופת הקורונה, כמו הפיכתו של המרחב הציבורי למאיים ונתון למדיקליזציה; הגבלת הקשרים החושיים והרגשיים שלנו לסביבה; האטה בתנועה של סחורות ואנשים על פני הגלובוס; פגיעה בביטחון התזונתי של מדינות התלויות ביבוא מזון; התכנסות אל תוך גבולות לאומיים ואל תוך המרחב הביתי וערעור של תחושת הוודאות והשליטה. שינויים אלה משפיעים על האופן שבו אנחנו תופסים אוכל מקומי, חושבים עליו וצורכים אותו. יצאנו לבדוק באמצעות חוקרים, שפים וחקלאיות איך ולמה התעצם העניין בתוצרת מקומית בעידן הקורונה.

צרכנים פוגשים מגדלים קבוצת רכישה אורבנית בתל אביב במהלך הקורונה. צילום: שני בריל

תגובה לגלובליזציה

בעוד שרעיון המקומיות הופך למציאות יומיומית בעידן הקורונה ומתעצב במהלכה מחדש, החיפוש אחר המקומי בכלל ואחר אוכל מקומי בפרט אינו חדש ויש להבין אותו בהקשר כלכלי, מעמדי, תרבותי והיסטורי רחב יותר. העניין באוכל מקומי התעצם בשנות ה־ 90 של המאה הקודמת כמעין תגובת נגד לגלובליזציה, שטשטשה את הגבולות התרבותיים בין מדינות, וכך, אל מול המקדונלדיזציה של התרבות, כפי שכינה זאת הסוציולוג האמריקאי ג'ורג' ריצר, הופיעה הגסטרו־לאומיות כדרך לשרטט מחדש גבולות לאומיים ותרבותיים.

אפשר לחשוב על השיח על אוכל מקומי כדרך להקנות היגיון וסדר בעולם של חוסר ודאות, וכדרך להשיב את הביטחון והאמון באוכל. האוכל המקומי נחווה כקרוב ומוכר יותר, בעל מקור ידוע ולכן קל לראות אותו כהיגייני ובטוח יותר

להתפשטותו של רעיון המקומיות היה גם ממד נוסף: המקומיות הפכה לסמל סטטוס, למוצר יוקרה. אם בעבר הנגישות לחומרי גלם מיובאים הייתה נחלתן של האליטות, הרי הרחבת אפשרויות התנועה והמסחר הפכו אותה לנחלת הכלל. המקומי הפך ל"יוקרתי החדש", אומר האנתרופולוג ניר אביאלי מאוניברסיטת בן גוריון, "אם בשנות ה־ 70 וה־ 80 מעטים היו טסים והיחידים עם גישה לאוכל לא מקומי היו האליטות, היום המיובא הפך לזמין ודווקא התוצרת המקומית היא פעמים רבות יקרה ויוקרתית יותר".

התקופה הנוכחית מחדדת את הקורלציה בין מקומיות, איכות ומעמד, בין השאר עם הזרמתם לשוק של ירקות ופירות שהיו מיועדים לייצוא. ״פתאום, סחורה שמיועדת לייצוא ולא מגיעה אלינו נשארת פה״, מציינת חוקרת האוכל מיכל לויט. בעידן הקורונה, אם כך, תופשת במידה מסוימת התוצרת המקומית ל״ייצוא״ את מקומה של התוצרת המיובאת כסמל סטטוס. הנוכחות המוגברת של תוצרת מקומית איכותית, על פי לויט, הופכת בהמשך למקור לגאווה לאומית: ״זו הזדמנות עבור הישראלים להראות לייצואנים שהם כוח שוק טוב שיכול לרכוש תוצרת איכותית שלא חייבת בהכרח לצאת החוצה. יש פה גם קצת עניין של אגו לאומי״.

בהקשר זה מעניין לגלות כי הנהירה אחרי המקומי והשיח על אודות המקומיות מאפיינים יותר מכל דווקא את שכבת האוכלוסייה שאורח חייה הוא תוצר של הגלובליזציה: צעירים, משכילים, בעלי חירות כלכלית, החיים בערים הגדולות, מטיילים, לומדים, עובדים ברחבי העולם ונעים בו בחופשיות; זאת אומרת שהקרקע שבה נבטה ומשגשגת התשוקה לאוכל מקומי – החותרת במובן מה תחת הגלובליזציה – היא בעצם האוכלוסייה שהגלובליזציה מאפשרת את קיומה. הסוציולוג רפי גרוסגליק (אוניברסיטת קליפורניה, דיוויס ומכללת בית ברל) מסביר את הפרדוקס בכך שהעניין בצרכנות מקומית הוא למעשה ביטוי של התשוקה לקוסמופוליטי: "בתחילת הטרנד של צרכנות מקומית האנשים שקנו מקומי עשו זאת כדי להרגיש יותר ‘קליפורניה': הם נסעו לחו"ל, ראו את העניין בתוצרת מקומית ובתנועות כמו מהחווה לשולחן ( Farm To Table) ורצו את אותו הדבר גם בארץ. במובן הזה אנחנו קונים מקומי כדי להרגיש גלובליים״. אם כך העניין הגובר שלנו במקומיות בתקופת הקורנה הוא דווקא זה שבמובן מסוים מאפשר לנו להתחבר מחדש ל"עולם" שנסגר בפנינו בעקבות הנגיף.

כחול לבן ולכולם?

לדבר על “אוכל מקומי" זה לדבר, למעשה, על שדה סמנטי שלם הכולל גם את מה שנמצא בתוך הגבולות הלאומיים – כלומר כל מה ש״מכאן״: מותגים מקומיים, חברות מקומיות (גם כאלה שמייצרות אוכל שעשוי להיות מתועש וזול), אבל גם על אוכל שנחשב לייחודי, טבעי, ארטיזנלי ("עבודת יד") ועונתי (אוכל שיהיה במקרים רבים יקר יותר).

הסוציולוג רפי גרוסגליק: "בתקופה הנוכחית – שאפשר לקרוא לה התקופה הפוסט גלובלית בצל הקורונה – חוזרת התביעה הציבורית מהמדינה לחזור ולמלא תפקיד, לתמוך בתעשיות קטנות, בחקלאות, במסעדות. בפועל מה שקורה פה זה שבינתיים מי שנהנה מהתמיכה הציבורית הן בעיקר התעשיות והמותגים הגדולים"

גרוסגליק סבור שתקופת הקורונה מחדדת את העניין במקומי על ביטוייו השונים – הן בתוצרת הארטיזנלית והן במותגים מקומיים כמו שופרסל ורמי לוי. המגפה, מציע גרוסגליק, מוסיפה לשיח על אוכל מקומי גם את הדרישה לתמיכה ממשלתית בתעשייה המקומית: ״אפשר אולי להגיד שהתעצמות השיח על ה'מקומי' התרחשה בשני גלים. בגל הראשון שהתרחש בשנות ה־90, צמח העניין באוכל מקומי ואורגני כתגובת נגד לגלובליזציה התאגידית והמקדונלדיזציה. בתקופה הזאת – שהתאפיינה בשחיקתה של מדינת הלאום – המדינה תמכה פחות ופחות בתעשיות החקלאות והמזון. בתקופה הנוכחית, שאפשר לקרוא לה התקופה הפוסט גלובלית בצל הקורונה, חוזרת התביעה הציבורית מהמדינה לחזור ולמלא תפקיד, לתמוך בתעשיות קטנות, בחקלאות, במסעדות. בפועל מה שקורה פה זה שבינתיים מי שנהנה מהתמיכה הציבורית הן בעיקר התעשיות והמותגים הגדולים".

מפגן של אחדות וסולידריות יוסי שטרית ובני נקווה, החקלאי והשף. צילום: דניאל לילה

אם כך נדמה כי בעידן הקורונה, הנהירה אחרי המקומי חוצה מעמדות ומהווה מפגן של אחדות או סולידריות שעונה אולי על הצורך בקשר אנושי בתקופה בה מוטלות מגבלות על הקרבה הפיזית. זוהי גם הזדמנות “לעשות משהו" מול תחושת חוסר האונים לנוכח השלכות המגפה.

אז אם כולם קונים כחול לבן, האם אפשר לומר כי הקורונה מטשטשת את ההבדלים המעמדיים בצריכת אוכל מקומי? סקר(המוגבל בהיקפו) שערך מכון המחקר IPSOS בשיתוף פייסבוק בחודש יולי מחסל את האופטימיות: 75 אחוז מהנשאלים ציינו כי בסופו של דבר מה שיגרום להם לרכוש ישירות מהיצרן יהיה מחיר נמוך, ורק 44 אחוז ציינו שאלו יהיו מניעים כמו טריות ואיכות. אם כך, אף שנדמה כי העניין בצריכה מקומית הפך בקורונה לנחלת הכלל, בפועל רק מי שיש לו חירות כלכלית להעדיף שיקולי איכות וטריות על פני חיסכון נהנה ממנה.

ודאות וביטחון תזונתי

צריכה של אוכל מקומי מתחברת גם לחיפוש אחר ידע – תופעה צרכנית שהתעצמה בעשור האחרון, בעיקר בקרב מי שהסוציולוגית אליזבת' קוריד־הלקט מכנה “האליטות הגלובליות״. לפי קוריד־הלקט, מרגע שמוצרי צריכה יקרים הפכו לנגישים יותר, פנו האליטות הגלובליות אל צרכנות שמצריכה לא רק כסף, אלא גם ידע. בתחום האוכל החיפוש אחר ידע יכול להתבטא בהיכרות עם המקור של חומרי הגלם שאותם אנו צורכים ועם הסיפור שמאחוריהם. אכן, זה שני עשורים פונות מסעדות השף באופן גובר אל המקומי ומגביהות את הרף של הידע המתלווה להכנתו ולצריכתו. שפים החלו לציין בתפריטים את מקורם של חומרי הגלם וכן את שמות היצרנים והחקלאים.

השף יאיר יוספי: ״הקורונה משתתפת בתהליך של יצירת תרבות מבוססת טרואר. ברגע שאנחנו מדברים על מקום ספציפי, זמן ספציפי ועונה ספציפית, אנו בונים למעשה את משולש הטרואר: אדם, אדמה וזמן. אני מקווה שהעניין בטרואר שהתעצם בתקופת הקורונה כאן כדי להישאר"

הקורונה, כך נראה, תומכת בדיוק בחיזוק המגמה הזאת. יאיר יוספי – שף מסעדת ברוט התל אביבית שמבססת את התפריט שלה על חומרי גלם עונתיים ומציינת דרך קבע את שם היצרנים והספקים שלהם – סבור ש״הקורונה משתתפת בתהליך של יצירת תרבות מבוססת טרואר. ברגע שאנחנו מדברים על מקום ספציפי, זמן ספציפי ועונה ספציפית, אנו בונים למעשה את משולש הטרואר: אדם, אדמה וזמן. אני מקווה שהעניין בטרואר שהתעצם בתקופת הקורונה כאן כדי להישאר, וכדי שזה יקרה, צריך בסיס מספיק רחב – מספיק חקלאים שמייצרים את הדברים בעונתם ומספיק אנשים שמתעניינים במי מגדל אותם ואיך".

אוכל מקומי נאצר, נארז ומגיע עד הבית מארז של מכולת האחים. צילום: אורי קורל

אכן, עם סגירתן של המסעדות בתקופת הסגר והטלת מגבלות רבות עליהן לאחר הפתיחה המחודשת החלו לפרוח מארזי הגורמה שמשווקים תוצרת מקומית ונשלחים ישירות אל בית הצרכן – שהמסעדה האהובה עליו נסגרה, שחושש לצאת מהבית, שמעוניין לתמוך בתוצרת מקומית שאוצר עבורו משק, שף, או איש קולינריה מוכר. אלה, על פי חוקרת האוכל מיכל לויט, הם סמל סטטוס שבאמצעותו אומר אותו צרכן: ״אני יודע, אני חקרתי, אני מבין", ועל הדרך מספר סיפור על "התחברות והבנה של המרחב ושל דמות החקלאי". הסיפור על מקור האוכל מספק, על פי יאיר יוספי, נחמה וודאות בעידן של אי ודאות: "בסופו של דבר יש בשם, בפנים או בסיפור שמאחורי המוצר דבר מרגיע ומחזק".

תנועה מהחוץ פנימה ולהפך

הצורך בידע ובוודאות לגבי מה שאנחנו אוכלים מתרחב בעידן הקורונה – עתה הוא כבר לא רק דרך לרכישה והפגנה של ידע אלא צורך קיומי בוודאות ואף בנחמה, בייחוד בכל הקשור לאוכל. החרדה הגוברת לבריאות ולתברואה שמלווה את המגפה מתבטאת בין השאר ברצון לדעת "מה נכנס לי לפה", כלומר חיפוש אחר אוכל שהמקור שלו מוכר ומזוהה (ולא רק בריא במובנים הקלאסיים – אורגני, לא מרוסס וכד').

"הקורונה מייצרת תנועה מהחוץ פנימה – ומבפנים החוצה" שף יאיר יוספי, ברוט. צילום: דניאל לילה

לדברי יוספי “המודעות ל'מה שנכנס לי לגוף' מתחדדת בעידן הקורונה עם ההתכנסות בדל"ת אמותינו והעלייה בבישול הביתי. הקורונה מייצרת תנועה מהחוץ פנימה, אבל גם תנועה מבפנים החוצה. הזמן שבו היינו סגורים בבית ובישלנו יותר אילץ אותנו, כל אחד בדרכו, להתמודד עם מה שאנחנו מכניסים לגוף שלנו או של הילדים שלנו, וזה מתחיל בשאלות כמו איפה זה גדל, מתי זה גדל, מתי זה נקטף, מי גידל את זה ומסתיים בשאלות של נגישות וקיימות – האם את מה שאני אוכל היום אוכל להשיג גם מחר?".

האנתרופולוג ניר אביאלי: “היחס שלנו לסביבה משתנה מאוד עכשיו. יש הערכה מחדש שלה – מצד אחד היא רוויה בגעגוע למה שהיה קודם, ומצד שני הסגר הוביל להערכה מחודשת של הסביבה המיידית, הקרובה, כלומר בעצם נחמד פה. לקנות אוכל מקומי זה חלק מזה"

אותה ההסתכלות החוצה מלווה, על פי ניר אביאלי, בהערכה מחודשת לא רק של הרחוק, אלא גם של הסביבה המיידית, הקרובה:  "היחס שלנו לסביבה בוודאות משתנה עכשיו – אנחנו מעריכים אותה מחדש: מצד אחד היא רוויה בגעגוע למה שהיה קודם – למשל היכולת לנסוע לחו"ל – ומצד שני הסגר הוביל גם להערכה מחודשת של הסביבה הקרובה, כלומר – בעצם נחמד פה. לבשל ולקנות אוכל מקומי זה חלק מזה".

אם כך בעידן הקורונה הפנייה אל המקומיות קשורה גם לחיפוש בסיסי אחר ודאות בתקופה המאופיינת באי ודאות ובערעור הנורמות ודרכי הפעולה המוכרות; העניין ההולך וגובר באוכל מקומי הופך כך לדרך להשבת הביטחון והאמון באוכל – אמון שהתערער עם פרוץ המגפה. בשבועות הראשונים להתפשטות הנגיף הסברה הרווחת הייתה כי מקורו בבעלי חיים (החשודים המרכזיים היו הפנגולין והעטלף) שנצרכו ושנאכלו בשוקי האוכל הרטובים של העיר ווהאן שבסין – דבר שערער את יחסי האמון שבין האנושות למזונה.

אביאלי מזכיר כי הפניית האצבע המאשימה אל בעלי החיים אינה חדשה. גם מקורה של הסארס זוהה בגחן (יונק דמוי חתול והמקור לקפה היוקרתי קופי לואק), ולפניה היו כמובן "שפעת העופות", "שפעת החזירים", ומחלת ה"פרה המשוגעת". האנתרופולוגיה, מציין אביאלי, מציעה הסברים לסיבה שבגינה מופנית האצבע המאשימה אל בעלי החיים, ובייחוד לבעלי חיים "מוזרים" – "האנתרופולוג הצרפתי קלוד לוי־שטראוס עמד על כך שהחשיבה האנושית מאורגנת במספר מצומצם של ניגודים זוגיים (‘דיכוטומיות בינאריות'), ואחד המרכזיים שבהם הוא הניגוד שבין טבע לתרבות", ניגודים נוספים יהיו למשל "חיה־אדם", "אישה־גבר", “פראי־רציונלי". בהמשך לכך מונגדת ה"מקומיות" ל"אחרות" או ל"זרות".

האוכל המקומי מוקבל ל״מוכר״ ל״תרבותי״ ומונגד לאוכל "זר" ו"פראי". בהקשר של מגפת הקורונה, העולם המערבי מאגד יחד את נגיף הקורונה, את בעלי החיים ה"אקזוטיים" שמהם הגיע כביכול, את שוקי האוכל של סין ואת סין באופן כללי, ומסמן את כל אלה כ"זרים", מאיימים ובלתי היגייניים (דונאלד טראמפ מכנה באופן קבוע את הקורונה "הנגיף הסיני״). מול כל אלה נתפס האוכל המקומי כמוכר, בטוח ונקי וככזה – אל מול “האחר" המאיים להדביק ולטמא – מעניק תחושה של הגנה. לפיכך אפשר אולי לחשוב על השיח באוכל מקומי כדרך להקנות היגיון וסדר בעולם של חוסר ודאות נורמטיבית, ובייחוד בכל הנוגע לאוכל שאנו צורכים.

מחפשים אחרי סימני חיים

עוד בראשית המאה ה־20 ביכו הסוציולוגים האירופים את השפעתם של תהליכי המודרניזציה, העיור והתיעוש על חיי הנפש והיחסים הבין אישיים. הסוציולוג הגרמני גאורג זימל תיאר את הכוח המעקר של כלכלת החליפין המודרנית ושל חיי העיר – על קצבה המהיר וגירויה המופרזים – על חיי הנפש, וכיצד אלה מובילים את האדם לאדישות והופכים את היחסים החברתיים לבלתי אישיים, ענייניים ומרוקנים מדחפים אי רציונליים ואינטואיטיביים. מקס ובר תיאר את "הסרת הקסם מן העולם" המאפיין את העולם המודרני, וקרל מרקס כתב על הניכור המתלווה לניתוק בין הפועל לפירות עבודתו כתוצאה מתהליך התיעוש.

המודעות להיבט הביולוגי של הגוף האנושי גוברת מיכל חביביאן, משק חביביאן. צילום: דור קדמי

מאוחר יותר טבע הוגה הדעות הצרפתי מישל פוקו את המונח ״ביו פוליטיקה״ כדי להסביר את הכוח הממסדי המופעל על הגוף דרך אמצעי היגיינה ציבורית. כתגובה לאותן מגמות גובר העניין של מעמדות הביניים העירוניים בצרכנות המאפשרת קשר "אישי" יותר עם היצרן – או לפחות הכרות עם ה"סיפור" שלו, וכן במוצרים "טבעיים" עתירי חיים), בדמות בקטריות ״טובות״, מגבינות מחלב לא מפוסטר (תנועה שעליה כתבה האנתרופולוגית הת'ר פקסון), יין טבעי וקומבוצ'ה ועד לאפיית לחם מחמצת. מגפת הקורונה, כאמור, הופכת את המרחב העירוני למאיים מחד גיסא ונתון לסטריליזציה מתמדת מאידך גיסא, ומחדדת לפיכך את העניין של תושבי הערים בסיפור על (או בחוויה של) קשר ישיר ואישי יותר עם היצרן כמו גם עם מרחבים ומוצרים "טבעיים"ו"חיים" יותר כדרך להשיב מחדש קסם לעולם שעבר מדיקליזציה.

החקלאית מיכל חביביאן: "בימי הסגר, אבל לא רק בהם, היינו סגורים בבית והתרחקנו מהאדמה. תוצרת מקומית, אורגנית, שמגיעה ריחנית, לפעמים עם קצת אדמה או ברלה קטן, ישירות מהחקלאי עד הבית, מחברת אותנו בחזרה אל הגוף ושולחת לנו סימני חיים מבחוץ”

על פי מיכל חביביאן ממשק חביביאן, משק אורגני במושב הודיה, חוויית המקומי קשורה גם למודעות הגוברת בעידן הקורונה להיבט הביולוגי של הגוף האנושי, כולל הקשר לטבע ולאדמה ולחיפוש אחר "סימני חיים": "בייחוד בימי הסגר, אבל לא רק בהם, היינו סגורים בבית והתרחקנו מהאדמה. תוצרת מקומית, אורגנית, שמגיעה ישירות מהחקלאי, מחברת אותנו בחזרה אל הגוף. הרי ממה את מורכבת? מהוויטמינים ומהמינרלים שיש בתוך האדמה. לא סתם המילים אדם ואדמה קשורות זו לזו בשפה העברית. את אומנם לא יכולה לאכול אדמה ולהגיד ‘איזה יופי, עכשיו אני מסודרת מבחינת מינרלים', אבל הירק הופך למין פלא שמחבר בינינו לבין האדמה. ברגע שאת מנקה את החיים – השגרה, המשימות – נפתח מקום לחוות או לחשוב על הקשר הזה עם האדמה דרך התוצרת. האדמה היא דבר חי, מלא במיקרובים וביצורים חיים שאנחנו מזמינים לשדה ומגדלים – תוצרת מקומית שלא עברה דרך מערך הריסוס והקירור של הסופרמרקט, תוצרת שמגיעה ריחנית, לפעמים עם קצת אדמה או ברלה קטן, ושולחת לנו סימני חיים מבחוץ".

הביקור במשק הופך לחוויה חושית ונרטבית משק מלמד. צילום: מתן שופן

ארגז הירקות, הביקור בחווה או ביקב הופכים בתקופת הקורונה לחוויה חושית ונרטיבית, אך גם לצורת בילוי אלטרנטיבית לחו"ל ולמסעדות. "הצריכה הישירה מהחקלאי היא בעיניי חוויה תרבותית", ממשיכה חביביאן,“הרי בסופו של דבר תרבות היא קודם כל חקלאות – תיאטרון, אין הופעות ואין טיסות – ארגז כזה שנוחת על מפתן דלתך היישר מהשדה אחת לשבוע, עם סיפור על מה שקרה בחווה באותו השבוע, עם מתכונים וסיפור על המשפחה המגדלת – הוא לחלוטין חוויה תרבותית ותחליף למשהו שקצת נעלם בעקבות המגבלות".

במקביל למארזים – המביאים את התוצרת החקלאית־מקומית לבית הצרכן (ובהיעדר תיירות חוץ) – פורחת גם התיירות החקלאית המקומית: ביקורים במשקים, במחלבות או ביקבים שבהם היא מיוצרת; המגפה, ההגבלות שבאו בעקבותיה, הפגיעה הכלכלית והאיום התמידי בסגר מחזקים כנראה את הצורך שלנו להתחבר לאדמה, לטבע ולאוויר הפתוח, שהופכים פתאום לקצת פחות ברורים מאליהם.

היינן ערן פיק, מנכ"ל יקב צרעה, מאשר את העניין הגובר בתיירות פנים חקלאית וקולינרית: "הקורונה השפיעה עלינו אמנם מבחינת המכירה למסעדות, אבל עם היציאה מהסגר – החל מסביבות יולי, הזמן שבו אנשים בדרך כלל נוסעים לאיטליה או לצרפת – חווינו עלייה משמעותית בהזמנות לסיורים, בין השאר של זוגות שמחפשים בילוי רומנטי. אנחנו כל הזמן עמוסים. זאת תופעה שחווים גם יקבים אחרים באזור".

עלייה בהזמנות לסיורים ביקבים כרמים של יקב צרעה. צילום: אילן נחום

השבת הקסם והרומנטיקה לעולם מאיים, בריחה אל הטבע מהעיר המנוכרת, חיפוש אחר קשר רגשי וחושי, דרך להתבדלות מעמדית, ביטוי של גאווה לאומית, סימון גבולות המוכר אל מול הזר, חתירה אל עבר ביטחון תזונתי וייצור בר קיימא, תמיכה ביצרנים קטנים העומדים בפני התמוטטות, התנגדות לכוח המאחד של הגלובליזציה והקניית משמעות בעולם בלתי ודאי – השיח על אוכל מקומי מגלם בתוכו את כל אלה גם יחד. בסופו של יום העניין במקומיות מזכיר לנו כי אף שחלק ניכר מחיינו עבר להתנהל במרחב הווירטואלי, אנו חווים כמיהה והערכה מחדש לא רק של הקרבה אלא גם של הקרוב.