על החיים ועל האוכל: סיפורי האוכל של עדי שילון

עדי שילון (adishi באינסטוש) מאוהבת: בבתה מישל, בבעלה השחקן יוסף סוויד ובמלאכות הבישול, האפייה, האכילה והכתיבה. את המאוהבות הסוחפת הזאת היא ליקטה לכדי ספר זכרונות אישי – "על החיים ועל האוכל" שמו, שבו שזורים בנונשלנט סיפורים אישיים, מתכונים שאספה בדרך (משפים, קונדיטורים, אמה וסבתה) ותמונות משפחתיות, שצולמו על ידי האיש שלה במטבח הביתי בברלין.

מתכונים נבחרים מהספר "על החיים ועל האוכל" 

סיפורים שזורים בנונשלנט עדי שילון ובתה | צילום: יוסף סוויד

ורניקי 

כשאהיה גדולה אני רוצה להיות סבתא. בזמן שציבור האמהות נמצא בחרדה מתמדת, יש מישהי שזוכה בכל הקופה. היא כבר סיימה לחנך. זה הזמן שלה לאהוב ולמלא את הבית בריחות של כיסונים ובצלים מטוגנים. היא כאן כדי להגיד "כן" בשקט, כשאת אומרת לילדה "לא" בביטחון. היא כאן כדי להגיד לך, שאיתך הכל היה כל כך פשוט ואולי את עושה משהו לא נכון. אבל, שנייה אחר כך היא תלטף אותך ותגיד, "הלילה אני איתה. לכי לאיש שלך", או נפלא מכך, "לכי לישון!". כשמישהו מספר שיש לו סבתא, מיד מחלחלת לתוכי קנאה. זה מרגיש לי כמו פריבילגיה כה נפלאה.

סבתא שלי לא נתנה לעובדות לקלקל סיפור טוב ובטח שלא לקלקל סיפור, שאהבתי לשמוע. לדוגמה, כשהייתי בת שלוש, היא אפתה עוגת משמש, שאהבתי במיוחד. מאז, במשך שנים, היא קראה לכל עוגה "עוגת משמש", גם אם לא היה בה אפילו משמש אחד

כשסבתא רוזה נפטרה הייתי עצובה רק לרגע קטן. בתוך שעה או שעתיים היא חזרה בקול גדול, אצלי בראש כמובן. אם דיברתי איתכם ונשמעתי קצת מבוגרת לגילי, הסיבה ברורה: זאת הייתה סבתא שלי. אין לי עניין לטפל בזה, תודה. זה מוסיף לי ערימות של עניין לחיים. סבתא רוזה הייתה מאחלת לאימא שלי ברגעי שפל "שתצא לך ילדה בדיוק כמוך!", כאילו זאת קללה. לו רק ידעה, שהאתגר האמיתי עבור אימא שלי, יהיה דווקא ילדה שהיא בדיוק אימא שלה.

אני קצת דומה פיזית לסבתא רוזה, אפילו, שכבר בכיתה א' הייתי גבוהה ממנה בשני ראשים. היא הייתה רומנייה מעיר קטנה, רומנטיקנית חסרת תקנה. בארון הבגדים שלה היו רק שמלות, כולן בצבע בז' – על שלל גווניו. היו לה עיניים ירוקות, שבשנייה מתמלאות בדמעות ולב ענק, שרק רוצה לצחוק עד לב שמים ולשמור על חיוך רחב, על אף התלאות. היא תמיד הריחה מבושם טוב מהול בחצילים על האש ובאגביות מעוררת הערצה, תמיד דאגה שהבית יהיה מבריק. כזה שאפשר לאכול בו מהרצפה. כלי המטבח שלה היו מעוטרים פרחים והבית מנה יותר עציצים מרהיטים.

סבתא שלי לא נתנה לעובדות לקלקל סיפור טוב ובטח שלא לקלקל סיפור, שאהבתי לשמוע. לדוגמה, כשהייתי בת שלוש, היא אפתה עוגת משמש, שאהבתי במיוחד. מאז, במשך שנים, היא קראה לכל עוגה "עוגת משמש", גם אם לא היה בה אפילו משמש אחד. ורניקס, כיסונים רכים־רכים, מלאים תפוחי אדמה ועטופים בחמאה ובצל מטוגן, היה אחד מהמאכלים האהובים עליי מאז ומעולם ואחת ממנות הדגל, שקישטו באופן קבוע את השולחן. היא הכינה אותם הרבה ובהצטיינות יתרה.

סיפרתי לאימא בהתרגשות, שאני הולכת ללמוד איך להכין ורניקי! אימא שמחה איתי ואמרה, שסבתא בטח הייתה גאה, שכן, היא אף פעם לא הכינה אותם בעצמה. סליחה?! אחרי דקה ארוכה, שבה חזרתי רק על "מה?" ו"לאהבנתייי", התברר, שממש כמו עוגת המשמש שהורכבה מאגסים, גם כאן חסכה ממני סבתי את האמת. מתברר, שהיא הכינה ורניקס פעמיים והמטבח התלכלך כל כך, שהיא החליטה להפיל את המשימה על סבא שלי, שימצא מישהו אחר שיטרח. בזמן שהיא הייתה מכינה ממליגה, מלאי וקדירה נהדרת, הוא היה נוסע ומביא את הוורניקי ממישהי אחרת! 

מתכון לורניקי

ורניקי של שפית סבינה ולדמן, מתוך "על החיים ועל האוכל" מאת עדי שילון | צילום: יוסף סוויד

המופע

סבתא רוזה לבשה שמלה חומה עם פרחים בצבע בז' ועליה קשרה סינר מתאים. היא ניגשה למטבח, הכינה בצק רך והקציפה ביצים. הייתי בת ארבע וארבעה חודשים, בחוץ היה יום אביבי ויפה וסבא הציע שנצא לגינת המשחקים. הגינה הייתה מאובזרת למשעי, עמוסה מגלשות, נדנדות ולולאות כאלה, שמטפסים עליהן עד שנתקעת הרגל, נופלים ובוכים. הבטתי באפשרויות כשזיהיתי בצד אמפי תיאטרון, שבו יושבים ההורים.

אמרתי לסבא, שיש לי מופע ושעליו לעזור לי לאסוף את כל הילדים. סבא היה הפרטנר המושלם לכל הרפתקה, בלי לשאול שאלות הוא מילא אחר הפקודה. בזמן שאסף את כל ילדי השכונה, שלושים במספר, חשבתי לעצמי, שאבחר כמה מהם, אושיב אותם במעגל ואשאל אותם שאלות. לבטח יהיה מעניין לשמוע על השבוע שלהם, על הבילוי בגן השעשועים ועל כמה הם מרוצים מתפקודם של ההורים. סבא תיזז וגרר קהל בשלל גילאים תוך שהוא אומר בהתרגשות: "בואו! יש מופע מדהים!".

התקדמנו אל עבר מרכז הרחבה כשהבחנתי בסבתא רוזה הקטנטונת מדלגת עם מגש עוגיות שושנים בידה. סבא חייך בהקלה גדולה והנהן כמו נותן לי אישור לבאות, "המופע המדהים שלו אתם מחכים הוא בעצם סבתא שלי שאפתה עוגיות!"

עמדתי לי באמפי המתמלא, ילדה בת ארבע וארבעה חודשים, שמתנשאת לגובה מטר שבעים, עם בקבוקים זהובים במקום שיער ושמלה מקושטת פרחים צבעוניים. סבא לא רק מילא אחר ההוראות בלי לפקפק או להביע תמיהה, הוא גם הצטיין בכל פעולה שהתבקש לבצע. כך קרה, שבתוך רבע שעה עמדתי מול 50 ילדים והוריהם, הממתינים למופע המופלא שביקשתי להציג. משכתי בשמלה, בלעתי את הרוק, פתחתי את הפה ואמרתי: "המופע יתחיל בעוד כמה רגעים".

אז ביקשתי מסבא לבוא איתי לצד ואמרתי, שבעצם אין לי מה להגיד לכל אותם אנשים. סבא הניח ידו על מצחו, השמיע קול אנחה שנע בין בכי לצחוק, הביט בקהל הממתין ושאל: "אז מה תרצי לעשות?". ישבנו שם כמה דקות, שחקוקות בזכרוני כמו תקופה בת שנתיים. סבא ליטף את ראשי וביקש שנלך להתנצל ולשחרר אותם לדרכם, "אל תדאגי, אני בטוח שיש להם תוכניות אחרות".

התקדמנו אל עבר מרכז הרחבה כשהבחנתי בסבתא רוזה הקטנטונת מדלגת עם מגש עוגיות שושנים בידה. סבא חייך בהקלה גדולה והנהן כמו נותן לי אישור לבאות, "המופע המדהים שלו אתם מחכים הוא בעצם סבתא שלי שאפתה עוגיות!". הילדים וההורים אכלו והלכו, אפילו אוזן פיל אחת לא נשארה לסבא ולי. מאז ועד היום, כשאני אוספת אנשים במעגל, אני דואגת שיהיה לי בשלוף מגש עוגיות, כמו של סבתא רוזה. 

מתכון לעוגיות שושנים

עוגיות שושנים של שף־קונדיטור שי גולן, מתוך "על החיים ועל האוכל" מאת עדי שילון | צילום: יוסף סוויד

עירומה בברלין

היא לבשה מעיל צמר ארוך בצבע ורוד עתיק מעל מכנסי הטרנינג והסוודר הגדול. קרסוליה היו חשופים ולרגליה היו רק נעלי ספורט, שהסתירו גרב דקה ונמוכה. היה זה הבוקר החורפי הראשון שלי בעיר, השלג איחר לבוא והמעלות הקדימו לרדת. בדיוק כשהתקרבתי לאוזנו של יוסף כדי להביע את התדהמה מהלבוש הדל, בעת קיפאון שמבשר כי אלזה בדרך, קרה דבר מפתיע פי כמה: המלצר הגיע לשולחנה עם חתיכה נאה של טירמיסו וספל שוקו חם עם קצפת.

קולו של יוסף, שהתלבט מול התפריט, הפך רחוק והלסת שלי נפלה לרצפה. זה היה יום שלישי בשבוע רגיל, בלי חג באופק. בהתחשב בעובדה, שבגדיה לא נראו חגיגיים במיוחד ושהיא ישבה עם ספר בידה, לגמרי לבדה, הסקתי שלא מדובר ביום הולדתה. בחורה, בערך בת גילי, ישבה לה לבד בקפה האיטלקי ביום חול ואכלה עוגה. עם שוקו. וקצפת. כשיוסף ביקש את תשומת לבי חזרה, הסברתי שגם אם אעבור על כל התיקיות במוחי, לא אמצא אפילו זיכרון אחד שבו חזיתי בבחורה צעירה מזמינה לעצמה פחמימה מוגזמת בציבור. בטח ובטח שלא לבד.

"עדי! אפילו הגרמנים לא רצים עירומים", שמעתי את יוסף מרחוק. לא אכפת לי, חשבתי לעצמי, הגרמנים לא יודעים את האושר בלהיות מוגזמים

אמנם בשונה מחברותיי, מעולם לא הזמנתי סלט ירקות כארוחה במסעדה, אבל עוגה?! ביום חול? לבד? עם שוקו וקצפת?! ממחקר שערכתי עולה כי העצב נאסף לכדי כדור שלג ענק ככל שמתקרבים ליום ההולדת. ברגע שבו השעון קורא חצות, שבעה ימים לפני היום המציין את העובדה שנולדת ופוסק כי יש לחגוג את זה, כל פיות האנרגיה הטובה נוטשות ונשארים רק שדוני המרמור. הייתי רוצה להגיד שזה קשור בגיל, אבל יש לי זכרונות די מוצקים לבלוז עמוק גם בשבוע שקדם ליום הולדת חמש.

עדי שילון | צילום: יוסף סוויד

מתישהו בתחילת שנות העשרים של חיי עשיתי עם עצמי הסכם: גם את הבלוז מאפשרים ובתנאי שיוצקים ממנו רשימת שאיפות ראויה, כשיום ההולדת הוא היום שבו מתחילים להגשים אותה. עמדתי מול המראה, כששתי ידיי מונחות על מותניי ומדמות מבנה גוף צר בהרבה ובעל צורה אגסית. מרימה ומניחה את ידיי חזרה שוב ושוב כדי לראות בפעם המיליון ואחת שאני בכלל תפוח. לגוף במבנה הזה, שנחרט בראשי בגיל 12 כמבנה אידיאלי, אני לא אגיע. ניגבתי את הדמעות וניגשתי לרשימת השאיפות. כתבתי בכתב מודגש "לאכול לפחות פעם בשבוע עוגה לבד" ובשורה מתחת "להשלים עם הגוף שלי". ממחקר נוסף שערכתי עולה כי השאיפות ברשימה שלי לא ריאליות בעליל, אבל מהוות כיוון טוב לפתחה של השנה החדשה.

את בוקר יום ההולדת פתחנו בקפה האיטלקי. הזמנתי שוקו עם קצפת וטירמיסו ואמרתי ליוסף שאם הוא רוצה ביס, הוא צריך להזמין לו חתיכה משלו. היום אני אוכלת חתיכה שלמה של עוגה בציבור בשיא הגאווה! זללתי אותה עד טיפת הקרם האחרונה והעולם כמנהגו נהג. עם שלוק השוקו האחרון, הפתיע יוסף עם כרטיסי כניסה לספא המפורסם והגדול ביותר בעיר – "וואבאלי". מדובר במקום בגודל "ימית 2000", עמוס מדשאות ומיטות מים רכות ומפנקות, בריכות מחוממות וסאונות יבשות, רטובות, לחות, מריחות ובטח עוד כמה אפשרויות שלא הצלחתי לתרגם.

פקידת קבלה מחויכת הגישה לנו את המפתחות לתא האישי במלתחות, הבהירה שיש מלתחות נפרדות לגברים ונשים והסבירה שכלל הברזל במקום הוא שכולם עירומים. אם הייתם מגיעים לשם היום, בטח היו מספרים לכם את הפרט הזה לפני כדי שתגיעו מוכנים, אבל האירוע הזה קרה לפני כמה שנים טובות וקשה לומר שלא היינו מופתעים. הסעיף השני והמודגש ברשימת השאיפות הבהב בראשי, הבטתי ביוסף, שהמתין להחלטתי ואמרתי: "יאללה, זה לא שנפגוש פה מישהו שאנחנו מכירים". התפשטתי ואחזתי בחוזקה במגבת שלא כיסתה כלום, כאילו הביטחון העצמי כולו תלוי רק בה. ביציאה מהמלתחות המופרדות, המתין בן זוגי העירום והמאושר. לא ממש הבנתי את הפורמט של הפרדת המלתחות כאשר במרחק שני צעדים כל הבולבולים והציצים מתערבבים.

הלב שלי הלם 550 וביקשתי שנמהר להיכנס למים, בתקווה להסתיר טפחיים. בעודי מנסה ללכת במהירות ועם זאת לא מהר מדי כדי שהאיברים שלי לא יתנופפו באוויר וחלילה יפגעו במישהו, פגשנו בקבוצת חברים של יוסף מהתיאטרון. בראשי דמיינתי אופציות שונות להתנקשות בחייו של האיש שלי, שלקח אותי להרפתקה הזאת והכניס אותי לסיטואציה הנוראה ביותר שידעתי בחיי. עמדתי חשופה עם כל סימני המתיחה, הקפלים, הצלוליט ושלל נזקי כוח הכבידה, מול אנשים שעליהם ניסיתי לעשות רושם טוב במשך חודשים. חמש דקות לתוך השיחה, נדמה היה שמעולם לא נפגשנו כשבגדים לגופנו. כמובן שכולם בחנו את כולם בשנייה הראשונה, אנחנו בכל זאת יצורים סקרנים. אך מרגע שעבר שלב הבחינה, העירום אמנם היה קצת מוזר, אבל לא כמו שיכולתי לדמיין אם היו מתארים לי סיטואציה כזאת בכל נקודה אחרת בחיים. נפרדנו לשלום, בלי להתחבק.

יוסף ואני ניגשנו לסאונה החמה. התיישבנו צפופים בחדר בנוי עץ, כל אחד על מגבת הביטחון שלו, כשראשו פונה לרצפה כדי למנוע מבוכה נוספת, והמתנו למנחה הטקס. בכל שעה עגולה נכנס לסאונה אדם, בסביבות גיל 50 ,עם כרס מוצקה ופראו, שמסתיר את איבריו המוצנעים. נשמע כאילו אני מתארת אדם ספציפי, בחיי שלתיאור הזה עונים כל מנחי הטקסים. אותו מנחה אוחז בידו מניפה גדולה שמבשרת על הבאות. צחקקתי עם יוסף על העובדה, שהחדר מגיע רק לחמישים מעלות. מה זה חמישים מעלות לישראלים?! בואו גרמנים חמודים, בואו לשיזפון באוגוסט ותראו חום אמיתי מהו. עם בגדים!

עדי שילון | צילום: יוסף סוויד

הטקס התחיל והשתררה דממה בחדר. רק נשימות שהלכו והפכו כבדות מילאו את החלל וקולות נפנוף המניפה הענקית הלכו והתקרבו לעברנו. האיש והפראו נעמד מולי, הניף את המניפה גבוה והוריד אותה באחת. אם יש גיהנום, ככה הוא מרגיש. לבה שטפה את כולי, מהמצח ועד הבהונות והאוויר נכנע בפני הבעירה. תפסתי את ידו של יוסף בחוזקה בזמן שהפראו הגיע אליו, המתנתי שיחוש גם הוא את מכת החום, כאות נקמה קטנה על שגרם לי סבל כזה וביקשתי ללכת. רגע לפני שלקחתי את המגבת, התחלפה תחושת הסבל בתחושת הקלה מופלאה. התיישבתי חזרה וסימנתי ליוסף שננסה שוב. כך ישבתי במשך רבע שעה. המניפה העבירה את הלהט מעליי עוד חמש פעמים ובכל פעם שחשתי בשריפה וחשבתי שאני לא יכולה עוד, הגיעה הקלה גדולה יותר מקודמתה.

בסיבוב האחרון הצלחתי להרים את ראשי מהרצפה. כולם היו שקועים בסבל המהול בתחושה המופלאה ויכולתי לראשונה לבחון את האנשים שחולקים איתי אוויר רותח. כולם היו בני אדם. עם נקודות חן, כתמים, ציצי אחד גדול יותר מהשני, ישבנים נפולים… להבדיל מהחברות שהקיפו אותי לאורך החיים, אלה שאכלו רק סלט והתהדרו במבנה גוף ששמור לשערי מגזין. לא כך דמיינתי בני אדם עירומים, כשביליתי את חיי הבוגרים בחשש להחליף חולצה ליד חברות, או ללכת לים עם בגד ים, באור יום, ליד אנשים. הפראו סגר את הטקס בברכת נמסטה והמליץ ללכת לרחוץ במי קרח.

כשפתחנו את דלת הסאונה התגלתה בפנינו מיני סופת שלג, כזאת שצבעה את המדשאות לבן בתוך מספר דקות וכיסתה את גופי העירום בפתיתים קפואים יפהפיים. ברגע של אומץ מפתיע נטשתי את יוסף, את מגבת הביטחון ואת התור למים הקרים. התחלתי לרוץ על הדשא, בשלג, בלי בגדים ובלי כל מחשבה על מראה איברי הקופצים. "עדי! אפילו הגרמנים לא רצים עירומים", שמעתי את יוסף מרחוק. לא אכפת לי, חשבתי לעצמי, הגרמנים לא יודעים את האושר בלהיות מוגזמים. השתקפות גופי העירום הציצה אליי מחלון הספא וחיוך התגנב אל פניי. אולי אגס אני כבר לא אהיה, אבל בימים כמו זה, אני ממש אוהבת גם תפוחים. 

"על החיים ועל האוכל", עדי שילון, הוצאת כנרת זמורה דביר, 189 עמ', 138 שקלים