המייסדים והבעלים של קבוצת מחניודה הירושלמית. חולשים על מסעדות רבות בבירה, שלוש מסעדות בלונדון, ומסעדה אחת בפריז. כותבים ביחד את הטור סלף סרוויס ובו הם מציגים את הזווית שלהם על עולם המסעדנות.

ביץ' בי קול

רגע לפני שהם פותחים מסעדה צמחונית חדשה בבירה, אורי ואסף ממשיכים עם האפוס המגלומני של חוקי האימפריה. חלק ב' ואחרון

27 במאי 2019
חוק העדר. צילום: shutterstock
חוק העדר. צילום: shutterstock

זה לא נעשה קל יותר עם הזמן, והאמת היא שאני כבר לא סגור מה ״זה״ מייצג יותר. הכל. הכל קשה יותר. ולא רק לקנות דירה, להחליט איפה אוכלים צהריים או למצוא חניה ליד המחנה. אפילו להתאפק ולא לספר לאיש על הפרויקט החדש, אפילו זה קשה יותר.
זו לא הייתה טעות פרוידיאנית. אני רציתי להיתפס. כמה אפשר לכלוא סוד כזה ולהמשיך כאילו כלום? נברמיינד, מסתמן שמתישהו בזמן המחקר האחרון שלי ״איך פתיחת מסעדה בחו״ל תגרום למשפחה, חברים, קולגות ועובדים למצוא תחליף מדויק, זול, יעיל ויפה יותר ממך״ הרגשתי בחוש – הכמעט שישי שלי – שהעם מרגיש קיפוח, חוסר צדק ובעיקר צמא למשהו מרענן. ברגע נדיר ומשמעותי של חוסר ריכוז מעדתי, ובמקום להגיד ״די, די, נו די, הכל יהיה בסדר, תכף הטירוף ייגמר ונשוב לשגרה״, מספרים שמלמלתי משהו בסגנון ״איך שיירגע בלונדון נפתח גם פה עוד מסעדה. מה? לשוק לא מגיע?״. מפה לשם סחפו אותי ונסחפתי, והשבוע סגרנו עקרונית תוכנית עם אדריכל.

כמו בדיינר של טרנטינו, גם בסרוויס, אם המנהלים של המשמרת יהיו אבודים, מבולבלים או אימפולסיבים ורועדים, יש מצב שלא יהיה סיקוול ולא, זה לא ייכנס לקלאסיקות

אני מתאר לעצמי שאף אחד לא ירעד בהלם לא נתפס, כי מה כבר מפתיע בקבוצת מסעדות שפותחת עוד מסעדה? אפילו שהמסעדה בחצר האחורית שלנו, ליטרלי בחצר האחורית שלנו. העניין הוא שבחרנו לא לעשות את האובייס.
אז אני גאה ושמח לבשר לעולם שמתישהו בסתיו נפתח את המסעדה הצמחונית ביותר של האימפריה. יאפ. קראתם נכון. צמחונית! ולא, זה ממש לא היה קל לרדת במחלף ההוא שאין בו בשר ומוצריו ואפילו דגים. בכל מקרה מאז כולם פה בטירוף. נעננו לאתגר, ומכאן והלאה זה בידיו של אלוהים, או הקמב"ץ שלנו איציק, שמנהל את כל הבנייה וההקמה. יאפ, בקיץ הזה הוא יתחנן לכפולה במטבח במקום קייטנת קבלנים, פועלים ופקחי העירייה. לא יודע מה אתם ואיציק חושבים על זה, אני בטוח שיהיה כיף.

לעוד מדורים של אורי ואסף:

ספר החוקים של האיפריה. חלק א'

אורי ואסף מסכמים עשור למחניודה

אורי ואסף מתמודדים עם השגרה הסיזיפית

אני יודע שהקוראים שעוקבים אחרינו זה תקופה מבינים מה קורה עכשיו. לחדשים, ברוכים הבאים, אני שמח ממש שבאתם. לאט לאט בלילות ובין הסרוויסים מתחילות שיחות שקטות, זריקת רעיונות ומחשבות, כולל לדלות מנות מהעבר ואיתור כמה שורשים. ככל שאיציק יתקדם במאבק לשלוות הנפש האבודה שלו הקולות יתגברו ועד שנגיע לפרק ולהרכיב מחדש, נתווכח מלא. על הכל. פשוט הכל. בסוף נסכים. ונדפיס תפריט. אין מנוס מנבחרת מפוארת המונה שלל ירקות, גבינות מלטפות ומתפוררות, בחיזוק דגנים אגוזים וכל השאר. אמרנו צמחוני.

אני גאה ושמח לבשר לעולם שמתישהו בסתיו נפתח את המסעדה הצמחונית ביותר של האימפריה. יאפ. קראתם נכון. צמחונית! ולא, זה ממש לא היה קל לרדת במחלף ההוא שאין בו בשר ומוצריו ואפילו דגים

סוכנויות ההימורים אומרות שאף על פי שזה המגרש הביתי שלנו, איציק כנראה יאחר ב־12 יום, ואז לפתע זה ייגמר ולפי המסורת מתחילים בלשרוף חצילים. תמיד. נצייר קווים בין כל הנקודות ותהיה לזה אולי צורה של פסטה טרייה. נחפש רעש לבן וניתן לכולם לשגות קצת. לצערנו את חום האש זוכרים ומכבדים רק אחרי השיעור המעשי של הכווייה. אז קנינו מספיק סילברול ואורי כבר מרוח. הוא בהקבצה א׳.
אחר כך יתחיל המירוץ הסיזיפי בין שגרה מרגיעה בכפייה לבין המציאות המטורפת, והנה עברה עוד שנה ולא מן המופרך שבסוכנויות ההימורים יגלגלו את איציק ברולטה שוב.

***
כן, זה בול רגע בחיי. אני מציע שנסדיר נשימה, נירגע ונחזור לכיסאות. בטור האחרון החלטנו לחלוק איתכם את המיתוס האפי והמגלומני משהו שנקרא ״חוקי אורי נבון״. בגדול זה יכול להיות טור חודשי בפני עצמו, ואם לא יבוא פה רגולטור אנחנו כבר עכשיו קרובים למצוא את עצמנו בלולאת תולעת אינסופית. הבטחנו שהמשך יבוא – ואנחנו מקיימים הבטחות בגדול – אז בואו נחשוב לאן הטור הזה הולך מפה. נעשה את זה קולע ותמציתי. אם לא, התולעת תגמור אותנו.
מי שיתעקש לנעוץ מבט בעיניה של מדוזה, מוזמן לבוא לירושלים ולשאול חבר צוות איזה חוק חסר לו לאוסף.
ביץ׳ בי קול, או בקיצור בי בי סי – נתחיל במטפורה: לכל עדר יש רועה. כשהעדר רועה עם הרועה הכל טוב. כשאין רועה, העדר הרועה ולא רואה את הרועה הוא כבר לא רועה אלא מחפש לראות אם הוא רואה רועה (ובדיוק מלולאת תולעת כזאת הזהרנו אתכם). "ביץ׳ בי קול" הוא רפרנס אדיר מסצנת הדיינר האלמותית בסיום "ספרות זולה", בקטע שבו ג׳ולס מבקש מפמפקין להרגיע את האני באני כשהיא מרעידה אקדח טעון לראשו של ג׳ולס. כמו בדיינר של טרנטינו, גם בסרוויס, אם המנהלים של המשמרת יהיו אבודים, מבולבלים או אימפולסיבים ורועדים, יש מצב שלא יהיה סיקוול ולא, זה לא ייכנס לקלאסיקות.
צריך לזכור שרועה זקוק לעדר בדיוק כמו שעדר חייב רועה. הם הולכים אחריך אז תירגע, תציל את הרגע ותתקדם. רק אל תקרוס.
פוליטיקאי ששואלים אותו משהו נפיץ או משהו שמוציא אותו גרוע, פשוט עונה על השאלה שהוא שאל את עצמו בראש, שזה למרוח בעדינות את הרגע כמו קרם על עוגה עד שכבר לא רואים את המוס קרמל־מלוח בין השכבות. זה שיעור חשוב לכל מנהל, אבל בסרוויס של מסעדה זוהי נקודת אל חזור ידועה ומוכרת.
גם לקרוס צריך לדעת: אם לא הצלחתם עם הבי בי סי, להשתלט על כל ההתרגשות ולתעל אותה למקום של שמחה, אתם כנראה בגיהנום. הכל התחרבן. אין רועה, העדר מפוזר, ואתה כולך בכלל – מה עדר, איזה עדר ומה נסגר, ולמה אף אחד לא סוגר את השער? זכרו, קור רוח רק יועיל. גרדו קצת פאסון ורוצו קודם כל לסגור את השער. קריסה לא חייבת להיות גם מכוערת. מספיק שהיא מבאסת, הרי לא רצית לדפוק לכולם את חמישי בערב. זה מתחיל בלא להוסיף היסטריה ופאניקה, ואז לשים את הכובע הכי יפה שלך ולא למצמץ. אסור. אולי אתה טובע אבל אתה עדיין הקפיטן וזו עדיין האונייה שלך. אז לא לשכוח שאף אחד לא עושה בועות יפות כמוך בדרך למטה, ויש אקסטרה ניקוד על וירטואוזיות וקלאסה. עד כאן לחוקים. תעביר שיפוד קינואה.