מסע קולינרי אישי לאורך כביש 90

אני דור. בישלתי במסעדות שאתם מכירים מטבלאות המבקרים בעיתונים, אבל כבר לא מעניין אותי יותר להגיש מנה על צלחת. אני רוצה לבשל סיפור. אני רוצה לבשל ללא תמורה את הירק שאני קוטף בעצמי. כרגע אין לי בית. אין לי אחיזה בעיר או בחבל ארץ. אבא שלי יליד חיפה, אימא שלי מחבל תענך, סבא אחד נולד בתוניסיה והשני בביאליסטוק. אני נולדתי בקיבוץ, אבל לאן אני שייך? השאלה הזאת הובילה אותי לכביש 90 – המקום היחיד שמעניק לי תחושת שייכות. החלטתי לצאת אל הכביש הארוך במדינה עם רכב מסחרי אחד ושלושה חברים – דוד באר צלם הווידיאו, אריאל גרטל איש ההפקה, אלה ברק צלמת הסטילס (שמצלמת בפילם) – למסע בעקבות געגוע לבית שאינו קיים, אבל גם מתוך השלמה כואבת שכביש 90 לא יישאר כמו שהוא היום ובטח לא כמו שזכרתי אותו. מבחינתי הדרך הטובה ביותר לצרוב זיכרון היא לתעד אותו לפני שהוא נעלם.

מסע בעקבות געגוע דור ונגר בתחילת המסע לאורך כביש 90. צילום: אלה ברק

יום ראשון

תל חי
הגענו בשעת לילה מאוחרת לאכסניית אנ"א. השומר קיבל אותנו בחיוך גדול – בעודו צופה, למרבה האירוניה, ב"מאסטר שף" – וסיפר לנו שנפתח לו התיאבון. האדרנלין גבוה ואני מתקשה להירדם. חמש בבוקר. כולנו כבר ערים מהתרגשות. אנחנו מתארגנים ונוסעים למטולה לפגוש את מרים פיין בבית שלום – כיום מלון בוטיק ומסעדה – הקיים מאות שנים ושייך למשפחתו של חיים בעלה. משפחת פיין מורגלת בביקורי יוצרים, ודאי אחרי הדוקו ״שושלת פיין״ והסדרה ״כביש 90״. אנחנו מתיישבים לשולחן עמוס ריבות, לחמים, תה בכוסות פורצלן ועוגת תפוחים נהדרת. מרים שואלת איזה ביצים להכין לנו, ועל ידיה העורמות סלטים על השולחן נגלים קעקועים שאי אפשר להסיט מהם את המבט – לא מה שהיית מצפה למצוא על ידיים של אשת חקלאי בת 70.

היום כבר כמעט שאין כאלה חיימקה בכרם הזיתים במטולה . צילום: אלה ברק

אחרי האוכל אנחנו נוסעים לכרמי הזיתים של חיים, רבים מהם נושקים לגבול הלבנוני. לחיים יש סבלנות. הוא מוסק רק עכשיו, זמן רב אחרי שהמגדלים האחרים כבר סיימו את עבודתם בבתי הבד. חיים מספר לנו איך דחה הצעה לקנות מגרש ברחוב לוינסקי בתל אביב אחרי שהשתחרר מהצבא. אני חושב לעצמי איפה חיימקה, החקלאי ממטולה שסוגר את השאלטר על החקלאות, היה היום אם לא היה מסרב להצעה. אני מהרהר בהזדמנויות שהיו בדור ההוא ושואל את עצמי למה בדור שלנו כמעט אין כאלה. אני נסחף במחשבות מה הייתי עושה ולאן הייתי מגיע, והמציאות מכה בי כשאני נזכר בעוגת התפוחים שמרים ארזה לנו לדרך. שכחנו אותה.

רגע לפני פרידה ביקשה פרח שאנסה משהו. היא לקחה בייגלה שומשום, דחפה לתוכו חתיכת כנאפה ושפכה עליו סירופ סוכר. בביס הזה היה בדיוק הטעם שאני רוצה שביקור בביתו של אדם ישאיר לי בזיכרון

קריית שמונה
אני זוכר את קריית שמונה היטב. שירַתִי בה בתקופה שבה הקולינריה בחיי הסתכמה בבגט שניצל מעולה ליד המרכזית על כביש 90. הגענו הנה לפגוש את פרח רסלאן המוכרת מעולם הריאליטי. אני טבח שגדל במטבחים, וקשה לי עם התוכניות האלה שבהן גם האוכל נראה אינסטנט. מרפסת יפה ובה אדניות זעתר ונענע הסגירה את ביתה. החשש נמוג כשפרח ובעלה עלי קיבלו אותנו, ומאחוריהם, מתחת למגבות מטבח, בצק שנח לקראת אפייה ולצדו צרורות זעתר שריחם מילא את המטבח. הארוחה אצל מרים נראתה רחוקה פתאום, אף שחלפה רק שעה.

הלוואי שתפתח מסעדה הכנאפה של פרח רסלאן. צילום: אלה ברק

בזמן שפרח מספרת לנו על דרכה בעולם הקולינרי, עלי מכין קפה, מוציא זיתים ועורם מנקיש מעשה ידיו. אנחנו מתיישבים לשולחן לאכול מנקיש עם זעתר מעורבב בשמן זית או בגבינה, חמאה ושקשוקה ירוקה מעיזבונות המקרר. פרח מספרת על עולם המדעים שממנו באה ועל הפרויקטים שהובילה ושהובילו אותה לכאן. אני קצת מקנא בפרח, היא עשויה להיות אחת הטבחיות הטובות בישראל בזכות הכישרון הטבעי שלה להבין חומרי גלם. בדיוק כשחשבתי שהנה, אנחנו יוצאים ליעד הבא, הוציא עלי פח סאמנה והחל להתקין כנאפה. לא הכנאפה המוכרת עם שערות הקדאיף, אלא כזו העשויה קמח וסולת. אני סובל מאוד מאוכל מתוק והכנאפה מועדת לפורענות, אבל הכנאפה של עלי הייתה אחד המאכלים המאוזנים שטעמתי בחיי. רגע לפני פרידה ביקשה פרח שאנסה משהו. היא לקחה בייגלה שומשום, דחפה לתוכו חתיכת כנאפה ושפכה עליו סירופ סוכר. בביס הזה היה בדיוק הטעם שאני רוצה שביקור בביתו של אדם ישאיר לי בזיכרון. אנחנו נפרדים מפרח ומעלי, ובראש שלי מנקרת השאלה איך לזוג הזה אין עדיין מסעדה בקריית שמונה. אני משוכנע שהיא הייתה יכולה להיות מוקד עלייה לרגל. אנחנו חוזרים לכביש 90 וחוצים את ראש פינה וחצור בדרכנו לגיא האורגני בשדה אליעזר.

אוהב אדמה גיא פרלמן מ"גיא האורגני", שדה אליעזר צילום: אלה ברק

שדה אליעזר
בשיחות המוקדמות עם גיא פרלמן קולו הסגיר נפש עדינה והיה ברור כי מדובר באדם עם ידע נרחב. אנחנו מגיעים לחצר ביתו ויוצאים מהאוטו. בצפון אין צורך לחנות, אתה מגיע ומשאיר את האוטו איך שתרצה.
השדה של גיא ארוך ומחולק לערוגות מוגבהות עם מעברים מסודרים ביניהן. גיא מאמין בחיוניות של יצורים חיים שקיימים באדמה ומפרים אותה, וכל דריכה לא במקום מוציאה אותו משלוותו. הוא אדם שאוהב אדמה יותר מאדם, אבל לא במובן המיזנתרופי. סיבוב בין ערוגות התרד, המנגולד, הסלרי והסלקים היפהפיים מעורר בי רצון לבשל את התוצרת שלו. ככה, נדמה לי, נוכל לגשר על פערי ההבנה שלי את עולמו ושלו את עולמי. הזמן דוחק אותי קדימה אל היעד הבא ואני מותיר את גיא האניגמטי מאחוריי. מרגיש כמו אחרי דייט ראשון שחושף בקושי קמצוץ מהאדם. אני אחזור בלי מצלמה ועזרים ואת מה שלא מובן לי נפתור עם סיר ומדורה. חלק ממסע קצוב בזמן הוא לעיתים גם חוסר יכולת להבין עד הסוף את האדם שמולך. אנחנו לוקחים שמאלה בצומת עמיעד אל עבר מורדות הכנרת.

החבורה מימין: דור, אריאל איש ההפקה, אלה צלמת הסטילס ודוד צלם הווידיאו. צילום: אלה ברק

ורד הגליל
אנחנו בדרכנו למסעדת טיביס לפגוש את רענן סולומון. רענן ואני מכירים מבית הספר ובילדות הוא שיחק כדורגל אצל אבא שלי, שלצד עבודתו כרפתן גם אימן בכדורגל את ילדי האזור. אנחנו מתיישבים סביב שולחן המסעדה ופתאום התפריט, היינות, השפע מוזרים לי. אני יכול לספר על פולנטה מעולה או על טורטליני סלק עם אפונה ירוקה, אבל הגעתי לכאן מסיבה אחרת לגמרי. נכנסתי למטבח ונעמדתי ליד רענן. כשהוא הפך בשרים על האש החלטתי להפוך עליו את הפחדים שלי ושאלתי אותו על הרגע שבו החליט שתל אביב כבר לא בשבילו. מה שניער את רענן התל אביבי שעבד אז במסעדות נחשבות בעיר הייתה אפיזודה שהתרחשה מול עיניו בזמן רכיבה על האופנוע. מאחד מגני הילדים יצאה חבורת ילדים קטנים הקשורים זה לזה במעין רצועה – טריק שנועד לשמור שלא ירוצו אל הכביש. באותו רגע החליט שהילדים שלו יגדלו בנוף ילדותו החופשי והיחף.

שיתוף מידע וידע דוד ודור מכינים פיתה שטוחה לפי מתכון שקיבלו מארז קומרובסקי. צילום: אלה ברק

הצוות עייף ואנחנו נפרדים מרענן לשלום. בלב אני מקווה שהוא העתיד הקולינרי של נוף נעוריי ושעוד מקומות אישיים – קטנים וגדולים – ייפתחו בפריפריה. ככה אני משקיט את הפחדים שלי ואוכל יום אחד לחזור הביתה ולהתפרנס בכבוד מהמקצוע שלי.
אנחנו נוסעים בירידות לכיוון העיר שאני מצהיר עליה כבית שני שלי – טבריה. יש בה משהו שאני אוהב – האנשים, האוכל. פעם הייתי לוקח בחורות לדייטים אצל אילן העיראקי בשיכון ג', והריח של הפחם והנוף של הכנרת היו הדברים הכי רומנטיים בעיניי. לפני השינה בעיר אני מבקש מדוד צלם הווידיאו שנכין בצק לללחם שטוח לטובת מי שנפגוש במטעי האבוקדו של אשדות יעקב למחרת. את המתכון ללחם הזה ביקשתי מארז קומרובסקי לפני שיצתי למסע. אחד הדברים האהובים עליי במרחב הקולינרי הוא שיתוף מידע וידע בין אנשים. ככה לומדים, ככה נוצרת קהילה.

יום שני

אשדות יעקב איחוד
השמיים הוורודים מעל הכנרת עושים לי חשק לשבת ולדוג שם כל החיים, אבל במקום זה אני מאיץ בכולם להתארגן. אנחנו אורזים את האוטו, הוא נראה כמו מוח גברי שהשתבשה עליו דעתו. פה מעיל, שם גזייה, על המחצלת מכסה של סיר שהקשר איתו אבד אי שם בעמק החולה. אנחנו עולים לכיוון רמת סירין, אל מטעי האבוקדו של אשדות יעקב. איחוד, שלא יהיו טעויות. עובדי המטעים הצעירים של אשדות מקבלים אותנו בשמחה ומברכים על שבירת השגרה ועל האפשרות להצטלם. זכרי האלפא קוטפים לנו פירות ומשם הדרך לארוחת הבוקר קצרה – דוד מכין פיתות מחבת, אני על האבוקדו ואריאל על האווירה.

מחליק כמו חמאה אבוקדו ממטעי האבוקדו של אשדות יעקב איחוד. צילום: אלה ברק

הגרעין של האבוקדו קטן ועגול והפרי מחליק כמו חמאה אל הצלחת. אני מוסיף קצת לימון כבוש וקצת שמן זית של חיימקה ממטולה. פארם טו טייבל אמיתי – חקלאים יושבים על מחצלת ואוכלים את תוצרתם. זה כבר לא עניין של טעים־מאוזן־מעניין־מלוח־או חמוץ, זה עניין של לאכול את מה שגידלת במקום שבו גידלת אותו. זה מה שהיה שם, כל הסיפור בתוך פיתה אחת, קצת שרופה אבל נהדרת.

דוד מכין פיתות מחבת, אני על האבוקדו שמחליק לצלחת. אני מוסיף קצת לימון כבוש ושמן זית של חיימקה ממטולה. פארם טו טייבל אמיתי – חקלאים יושבים על מחצלת ואוכלים את תוצרתם. וזה כל הסיפור בתוך פיתה אחת, קצת שרופה אבל נהדרת

שער הגולן
עמק הירדן הוא המקום שבו נולדתי. זו עונה יפה להיכנס אל תוכו, הכל ירוק ובוהק. בכניסה לשער הגולן חיכה לנו אבא שלי, אבי ונגר. אני מרגיש נורא לכתוב את זה, אבל אני מרגיש שאין לי זיכרון או קשר למקום הזה, אולי רק כעס על שאין לי זכות שיבה אליו שכן גדלתי בכלל בכפר תבור. אנחנו נכנסים אל משרד הבננות הקיבוצי. הבניין הוקם על מבנה שבעבר היה מיועד לרחצה משותפת. מעניין איך מבנה כזה היה עובר היום. בפנים תמונות של רמטכ"לים מעטרים את הקיר ולצדם הנסיכה דיאנה. אני רושם לעצמי בזיכרון לבדוק עם אבא שלי את השילוב התמוה הזה.

החלקאים עם החולצות הכחולות של אתא פרקר וחיים במטע הבננות של שער הגולן. צילום: אלה ברק

פרקר וחיים – החקלאים האלה עם החולצה הכחולה של אתא, ניסיון החיים הבלתי נגמר והקול המחוספס – הם דמויות שאני מכיר היטב מימי השוטטות שלי בקיבוצים. כל שאלה שנזרקת אל עבר הצמד הוותיק נתקלת בשתי תשובות, לעיתים סותרות. הוויכוח הוא אחד הדברים החשובים בזוגיות שלהם.

חיים לחוץ לרדת לשטח, הוא לא אוהב לשבת הרבה. חלק משטחי הבננות של שער הגולן נמצאים פחות מק"מ מירדן, שכן אחד התפקידים שלהם הוא גם לסמן גבול. אנחנו יורדים והולכים בין שני מטעי בננות, וחיים מצביע לכיוון המטע של קיבוץ מסדה. יריבות עתיקה ניטשת בין שני הקיבוצים – של מי האשכול הכי טוב? פרקר וחיים מתהלכים במטע עם מצ׳טה ענקית ומורידים אשכולות, ופתאום גם אני רוצה להיות חלק מצמד חבובות כזה. בדרך ראה פרקר את מטעי ההדרים של מסדה ושלח אותי לשדוד בחן אשכוליות לדרך. אריאל רומז לי עם היד על הבטן שהוא רעב, ואנחנו יוצאים לדרך אל אתי בבית שאן.

לב רחב אתי ולינעמת־סוכר והשולחן הערוך בביתה שבבית שאן. צילום: אלה ברק

בית שאן
אתי ולינעמת־סוכר מארחת ארוחות וסדנאות של אוכל מצרי ופרסי בביתה. השולחן של אתי רחב כמו הלב שלה. היא מתנדבת בכל יוזמה אפשרית באזור ובזמן שהיא מספרת לנו כמה חשוב לה לתת לסביבה שבה היא חיה היא מוציאה לשולחן מרק עדשים וקציצות מנגולד טבעוניות עם זיתים וגם טחינה, פיתות ובצל לבן חתוך גס (“ככה אני אוהבת"). לפני שאנחנו נפרדים, אני מבקש מאתי שבפעם הבאה יהיה גם חם חם. זהו קינוח ייחודי לבית שאן, משהו בין סופגנייה לספינג' שקיבל את כינויו בגלל האיש שהיה מוכר אותם ברחוב בצעקות “חם, חם". אנחנו נפרדים מאתי וממשיכים לבקעת הירדן, ובדרך אני תוהה מה יהיה עם בית שאן, למה מרגיש לי שכל הערים על הכביש הזה נמצאות במגמת התחזקות?

מתכון מוצלח לסרט אירה ווודקת התמרים שלה בארגמן. צילום: אלה ברק

ארגמן
ארגמן הוא התנחלות ומושב עובדים המוגן על ידי שמירה של כוחות הביטחון. עלינו לכאן כדי לפגוש את אירה, יצרנית וודקה תמרים. למודי קומוניזם היא ובעלה, ולכן סירבו להצעה לגור בקיבוץ ומצאו את מקומם כאן. אני חושב לעצמי שטכנאי מחשבים ומורה למתמטיקה שמייצרים וודקה מתמרים במושב ארגמן זה בהחלט מתכון מוצלח לסרט. אירה פוגשת אותנו בכניסה למבנה שנראה כמו חדר אוכל צה״לי ישן. קירותיו הפנימיים מעוטרים כתבות ופרסים. אירה היא אישה שמחה ונראה שמפעל הוודקה הקטן לא הוקם לשם פרנסה אלא לשם תחביב. אני לא שתיין גדול, אבל מוריד חצי צ׳ייסר וודקה. הטעמים טובים לי ואני מתקשה להבין למה המוצרים של אירה (וודקה, ערק ומונשיין שמזכיר ברנדי) אינם מצויים בחנויות בוטיק בתל אביב (כששאלתי אותה אמרה בכנות שהיא מתקשה לשווק אותה). אירה נפרדת מאיתנו בחיוך גדול ובאופטימיות – מצרך הכרחי אני מניח כאשר גרים במקום טעון כזה.

מתכונים מכביש 90:

כנפה סולת 

מקלובה  

קציצות מנגולד בתבשיל זיתים

מנקיש – פיתה זעתר

מפרקה – חביתה לבנונית

ברוסקטה דניס

ריבת תאנים

סלקים בדבש וגבינה

עוגת הבננות של ברברה

יום שלישי

נתיב הגדוד
ישנו בלילה באחוזת וולנברג. באמצע הלילה תקף את אלה הרעב, ודוד הכין לה צ׳פאטי עם האבוקדו של זכרי האלפא מאשדות. איחוד, שלא יהיו טעויות. דוד הוא חבר שלי מירושלים. בישלנו יחד כמה ארוחות מוזרות. הוא אמן מיוסר ויפה תואר שכל בחורה רוצה, אבל מה שאני רוצה הוא לשחרר את החיה שבו. שישבור שולחן או משהו. למחרת החבר'ה התחילו להתרגש, לא בכל יום נכנסים לאכול ביריחו.

תיירותית ותוססת דוכן תותים ביריחו. צילום: אלה ברק

יריחו
לעבד יש זולה וגמלים בצומת אלמוג, והוא הזמין אותנו להתארח אצלו ביריחו. הוא ובנו נאיף מצטרפים אלינו באוטו, וסופת חול הופכת את הכניסה שלנו לעיר לסצנה מסרט. בביתו של עבד מקדם את פנינו ריח בהרט שמושך אותי למטבח. מיה, אשתו של עבד, מטגנת חצילים בחיוך ענקי. על השיש מונחים כרובית וגזר שבושלו קלות, אורז שנשטף ותובל בבהרט וציר שבו בושלו העופות ומיה מסרבת להסגיר את תיבולו.

עבד מתלווה אלינו ואנחנו נכנסים ליריחו. יש ריגוש בלהיכנס למקום אסור. יריחו היא עיר תיירותית – בכל מקום מסעדות, דוכני פירות וכנאפה. במהלך הסיבוב אני נבלע שוב אל תוך המחשבות שלי, מסרב לקבל מציאות שבה יריחו לא יכולה להיות חלק מהיום יום שלי

אנחנו שותים תה בסלון ונדמה לי פתאום ששתייה חמה היא משהו שמשותף לחוויות אירוח בכל העולם. על השולחן אפרסמונים ותפוחים, ואני נמנע מכל ביס שלא ישאיר לי מקום למקלובה המתהווה במטבח. עד שמיה תסיים את ההכנות אני משחק כדורגל בחצר עם עלי, הבן שלהם, ויש לנו את כל השפה המשותפת שאנחנו צריכים. הריחות מהמטבח מושכים אותנו לשולחן המרכזי בציפייה לטקס שעומד להגיע. מיה מופיעה עם הסיר וכולנו דרוכים לקראת הפלא שעומד להתרחש. יש אוכל שחלק מהטעם שלו טמון בטקס המקדים. מקלובה, שמשמעות המילה היא הפוך, היא אוכל כזה. זהו סיר של עוף, ירקות ואורז שמתבשלים יחד וברגע ההגשה הופכים אותו על מגש גדול. נוקשים על צדדיו עד שמרגישים השתחררות ומרימים בזהירות. מוזיקה וקולינריה נפגשות בשולחן אחד. מכל הדיבור על האוכל הערבי, הסגידה לקוסא מחשי והפופולריות של הכנאפה – אני יודע דבר אחד: המקלובה של מיה הייתה אחת המנות הטובות שאכלתי בחיי.

ריח של בהרט באוויר מקלובה בביתם של מיה ועבד ביריחו. צילום: אלה ברק

עוד פרידה מתקרבת. מיה עומדת בשער הכניסה לבית ומבטיחה להכין לנו עלי גפן בפעם הבאה. עבד מתלווה אלינו ואנחנו נכנסים ליריחו. יש ריגוש בלהיכנס למקום אסור. יריחו היא עיר תיירותית – בכל מקום מסעדות, דוכני פירות וכנאפה. במהלך הסיבוב אני נבלע שוב אל תוך המחשבות שלי, מסרב לקבל מציאות שבה יריחו לא יכולה להיות חלק מהיום יום שלי, כמו טיול לחיפה למשל. עבד מספר שפעם, לפני הבלגן, חברים מהעבודה שלו בצומת אלמוג היו באים לארוחת שישי ונשארים לשבת.
אנחנו נפרדים מעבד לשלום. גם אלה נפרדת מאיתנו. כפרויקט ללא מימון, אף אחד מאיתנו אינו יכול להרשות לעצמו לוותר על עבודה בשכר. את אלה אני מכיר־לא־מכיר הרבה שנים. כשחשבתי מי אני רוצה שיצלם את הפרויקט חשבתי עליה. ראיתי כל כך הרבה פריימים שלה שפשוט ידעתי בוודאות שהיא האדם להרפתקה. מעניין איך יהיה ההמשך בלעדיה. את מקומה תופסת הצלמת שירה אבולעפיה.

יום רביעי

ים המלח והערבה התיכונה
אנחנו מתעוררים באלמוג. מציפים אותנו בהודעות על הסופה סיגל שעלולה למנוע מאיתנו לעבור את ים המלח. האישיות האחראית שלי מתפרצת ומציבה לחבר׳ה עובדה: אם יורד גשם אנחנו לא מתקדמים. נדמה שגם באוטו עומדת להתפרץ סערה. המצב קצת מתוח, אנחנו לא מבינים עד הסוף את המסע, מבינים שמסע כזה אולי אי אפשר להבין עד הסוף, ובכל זאת מנסים. בינתיים הסופה בחוץ לא מגיעה ולעומתה הסופה באוטו ובינינו מתרחשת בהחלט.

חזר אל המשק תומר טנא במשק האורגני, עין יהב. צילום: שירה אבולעפיה

בעין יהב אנחנו פוגשים את רונית ותומר טנא. למשפחת טנא יש משק אורגני ובני המשפחה משווקים את תוצרתם למסעדות. תומר הוא איש מיוחד – טייס בעברו שהרוויח משכורות נאות ובטוחות, עזב הכל וחזר אל המשק. שאלתי אותו איך זה מרגיש, והוא השיב שטיסה אפשר להשוות גם לנסיעה במונית – העברת נוסעים ממקום למקום. לעומת זאת גידול ירקות אי אפשר להשוות לשום דבר אחר.
אנחנו מגיעים ביום שבו יש שוק איכרים ומתכננים לבשל מתוצרת המשפחה לבאי השוק. אני מבקש מתומר ורונית לבשל דווקא את הירקות שנחשבים לסוג ב'. את הסלקים המאורכים – שזכורים לי ממסעדת מונא הירושלמית שבה עבדתי – דוד מכניס למים. אני מבקש מאריאל שידליק מנגל שעליו יעלו בהמשך ירקות; באוכל ישראלי – האוממי שלנו זה השרוף. אני מעמיד כרוב שלם על הגז עם יין אדום, עלי אזוב ובצלים שצליתי על המנגל. אני אוהב לבשל אוכל בבישול ארוך ולשכוח ממנו. זה חלק מתהליך, בדיוק כמו הדרך שאנחנו עוברים.
בשעה 16:00 אני צריך להגיש אוכל ומתחיל להרגיש כמו לפני סרוויס. חזרתי לעשות מה שאני מכיר, רק בלי החולצה הלבנה ובלי שוטפי הכלים ובלי הפעמונים. בשעה הנקובה האוכל שלנו מסודר על מגשי שקילה ישנים המשמשים ככלי הגשה: סלט חצילים ופלפלים מהערבה; מלפוף ביין אדום; סלקים לבנים, סגולים וכתומים עם גרידת אשכולית מעמק הירדן; סלק עלים ואבוקדו שממשיך איתנו מאשדות יעקב. איחוד, שלא יהיו טעויות. הכל פרוש על שולחן ההגשה ואני בורח ממנו. אני מובך להסתכל על אנשים אוכלים את האוכל שלי.
בבוקר אנחנו מודים לרונית ותומר ואני משאיר צנצנת לימון כבוש כתודה על האירוח החם. לינה תמורת מזון הוא סחר חליפין שצריך להשתמש בו יותר.

בצופר אנחנו מנהלים לראשונה את השיחה שהצלחנו להימנע ממנה במשך המסע ומדברים על מצב החקלאות בישראל. מוטי מספר על בריחת מוחות גדולה לאפריקה, ומסכם שזה מוזר שמדינת ישראל השקיעה מיליארדים ביישוב הערבה אבל לא רוצה בחקלאיה יותר

יום חמישי

צופר
העייפות משתלטת עלינו והמצב באוטו עדיין מתוח, אבל הכניסה לחממה של רונית, מגן הירק של רונית ומוטי אלעזרי בצופר, מרגיעה אותנו. מוטי מרתק אותנו בהסבר על התירס המתוק, ואפילו אני – שק של הפרעות קשב וריכוז – מצליח להישאר ממוקד להפליא. מוטי מדבר בשפה שלנו וזה הופך אותו לדמות שקל להתחבר אליה.
רונית קוראת לנו לארוחת הבוקר. היא מובילה אותנו אל השולחן שלנו שנמצא בתוך גן ירק, כפי ששם המקום יכול לרמז. אנחנו אוכלים ארוחת בוקר, מעל לראש שלנו תלויה דלעת יפנית ומשמאלנו עגבניות שרי שרונית קוטפת ואוכלת – זה הסלט שלה. היא מציעה לי לבשל אצלה, אבל כל מה שאני רוצה זה לאכול את היבול החי, לקטוף תרד, לקטוף תירס ולאכול אותם כמו שהם.

מתוק תירס בחממה של רונית ומוטי בצופר. צילום: שירה אבולעפיה

לראשונה אנחנו מנהלים את השיחה שהצלחנו להימנע ממנה לאורך כל הסיבוב ומדברים עם מוטי על מצב החקלאות בישראל. מוטי מספר על בריחת מוחות גדולה לאפריקה, ומסכם שזה מוזר שמדינת ישראל השקיעה מיליארדים ביישוב הערבה אבל לא רוצה בחקלאיה יותר. הערבה יושב כרשת ביטחון המזון של מדינת ישראל בחורף, ומה יקרה אם לא תהיה חקלאות בערבה? מה יקרה אם יום אחד לא נוכל לייבא עגבניות מטורקיה, מי מבטיח לנו שיהיה לנו מזון?
רונית מציידת אותנו בדברים טובים לארוחת הסיכום שלנו באילת ואנחנו ממשיכים בדרכנו.

יום שישי

אילת
סוף הדרך. ארוחת הסיום שלנו מתקיימת בנקודה האחרונה של הכביש, ממש לפני מעבר הגבול – בקולוניה. אדם רקטוב יוסף, הבחור שסידר לנו את המתחם המדהים הזה שנבשל בו, יושב איתנו לקפה. הגוף שלנו כבר רוצה לבשל, אבל אדם מסביר לנו שבאילת צריך קודם כל להוריד הילוך ולהירגע. אנשים חושבים שאילת זה הכדור הזה שמעיף אותך באוויר או הגשר בטיילת, אבל אנחנו הגענו למקום שאפילו קליטה סלולרית אין בו. אדם אומר שזה מחבר אותו אל הרגע.
אני גאה להסביר לאדם ולדודי (דוד) מאור, הבעלים של המקום, על כל ירק ופרי שאספנו. אין לנו תפריט, אנחנו נבשל מה שייצא לנו. קצת כמו ג׳קסון פולק שלקח דף ופשוט העיף עליו צבע, ולנו יש צבעים מעולים.
האורחים שלנו מתחילים להגיע. יש שולחן ערוך עם מפה לבנה ואני מתחיל לסדר עליו סלקים מהערבה שבקושי היה צריך לגעת בהם, סלט שומר עם עגבניות שרי ופלפלים, פלטת חריפים מפלפלים שקטפנו אצל רונית, אסאדו על העצם משוח בדבש, ברוסקטות של דניס על לחם מחמצת מעולה שהבאנו מצופר, וגולת הכותרת – עוגת בננות שהבאנו משער הגולן. אני גאה בשולחן. נהנה להסתכל עליו. מתרגש ושמח מההזדמנות שאנשים נתנו לי לבשל אצלם. תתארו לכם שסיפור שנרקם לכם בראש הופך למציאות. יש טוב מזה?

סוף דבר
אסקפיזם הוא בריחה ממשהו. רציתי לברוח מהבניינים ומהאוויר הדחוס אל הטרואר הישראלי, אולי רגע לפני שהוא משתנה סופית. חזרתי עם מחשבות חיוביות על עולם הפריפריה, שחשבתי תמיד שהוא מסכן ועזוב. עכשיו אני חושב שאני, שחי בין בניינים גבוהים וצפירות מכוניות, הוא המסכן. האם המסע הזה יגרום לי סוף סוף להפסיק לפחד לוותר על ההישגיות המוגזמת שבה אני חי, לשחרר וללכת לבשל במדבר? פרקר, החקלאי עם הבננות, אמר לי שב־71 שנה הצליחה ישראל להפריח את השממה, ואז, במשפט אחד ששווה מיליון שיחות, אמר שאולי צריך קצת להשמים את הפריחה.

מפת הדרכים: איפה אוכלים בכביש 90?

בית שלום | מטולה
בית שלום שייך מאות שנים למשפחתו של החקלאי חיים פיין אשר היום מפעיל בו עם אשתו מלון בוטיק ומסעדת שף שאמית.
הראשונים 28, מטולה, 04-6940767

חפשו אותם באגמון מרקט הבשלנים פרח ועלי רסלאן בקריית שמונה. צילום: אלה ברק

הדוכן של פרח ועלי רסלאן | קריית שמונה
לזוג הבשלנים אין אמנם מסעדה והם אינם מארחים בביתם שבקריית שמונה, אך מדי פעם ניתן למצוא אותם באגמון מרקט. מומלץ להתעדכן דרך חשבון האינסטגרם של פרח (farahraslan@)

אוכל ביתי אצל אתי בבית שאן. צילום: אלה ברק

אוכל ביתי אצל אתי בית שאן
הבשלנית אתי ולינעמת־סוכר מארחת בביתה שבבית שאן ארוחות וסדנאות של אוכל ביתי מהמטבחים המצרי והפרסי וגם קונדיטוריה ואפייה.
לפרטים: 050-6354011

היחידה בעולם וודקה תמרים בארגמן. צילום: אלה ברק

וודקה Sundel ארגמן
אירה וולדימיר מורזייב הם היחידים בארץ, ואולי אף בעולם, המייצרים וודקה מתמרים. הם מתגוררים ומייצרים ביישוב ארגמן, וניתן לתאם סיור במזקקה.
לפרטים: 7982585–052

משק אורן נתיב הגדוד
גולת הכותרת של המשק היא שמן הארגן שאותו הם מפיקים, אך הם מפורסמים גם בזכות התמרים העסיסיים שלהם. ניתן לתאם סיור וביקור במרכז מבקרים שמתאים לכל המשפחה.
לפרטים: 054–2326116

מבחר מאפים מאפיית הכתר בכפר עוג'ה א-תחתא. צילום: אלה ברק

מאפיית הכתר כפר עוג'ה א־תחתא
המאפייה הקטנה מציעה מבחר רחב של מאפים טריים כמו פיתות מקמח מלא, בורקסים וגם סמבוסק ענק, במילוי תרד או זעתר, ב־6 ש"ח בלבד.
סמוך לכניסה הצפונית של כפר עוג'ה א־תחתא

מלא הטנא עין יהב
רונית ותומר מגדלים ירקות אורגניים ומדי יום חמישי מקיימים שוק איכרים צבעוני במושב עין יהב שבערבה. יש אפשרות גם לתאם קטיף עצמי.
עין יהב, משק 166. בפייסבוק: מלא הטנא

מכוורת פורת עין יהב
מכוורת פורת עין יהב מציעה לרכישה דבש מזני פרחים שונים לצד מרכז מבקרים שמתאים לכל המשפחה. בערבי חמישי מתקיימות במקום הופעות חיות ומגישים המבורגר ובירה.
עין יהב, משק 25. בפייסבוק: פורת עין יהב

גן ירק צופר
רונית ומוטי אלעזרי מטפחים גינת ירק מרשימה, ובתוכה הם מגישים בתיאום מראש ארוחות בוקר מהתוצרת הטרייה.
לפרטים: 3666819–052

קולוניה אילת
בנקודה הכי דרומית בארץ פתח דודי (דויד) מאור את קולוניה – מתחם גלאמפינג (אוהלים יוקרתיים), מרכז צלילה ומסעדה המגישה (בתיאום מראש) תפריט רחב מארוחות בוקר ועד בשרים מהמעשנה.
לפרטים: 6223590–08