עם בוא החורף היער הופך לשוק ירקות ססגוני: שפע עשבי שדה למאכל צומחים כעת בכל פינה. החגיגה החלה, צאו ללקט
קראו לו "היער שלי". לכאורה עוד פרדס עזוב שהתפרע. עצים ושיחים בלתי קרואים, שהרוח זרעה כאן, הפכו אותו לפני שנים לג'ונגל סבוך וקודר. פעם גידלו כאן רימונים ותפוזים, עכשיו מקווים בעלי השטח לגדל כאן מגדלי פאר. בינתיים כברת הארץ הקטנה הזאת יכולה לנוח ולשגשג. זו הארץ הנשכחת, ועפרה – כאהובה זנוחה. היא תיתן עצמה לרוח ולגשם, ובלבד שמישהו יזכור. ויש בה, באדמה הזאת, שפע של קסם ושפע של חיים, והיא זוכרת הכל.
היא זוכרת את רגליו היחפות של אותו ילד תמים, שהיו מהלכות על פניה. היא זוכרת את ידיו הקטנות שנהגו לחפון את רגביה הגדולים ולפוררם עד דק, ואת הנחיריים שקרבו כדי לחוש בניחוח הנישא מהם. בסופו של קיץ לוהט היא מונחת, עדיין, תחת רגליו, והיא קשה וסדוקה.
עוד כתבות על ליקוט
מסירפד ועד חמציץ: מה מלקטים ואיך?
המדריך השלם לליקוט פטריות
והנה כבר בא הגשם וזרעי הקיץ שנטמנו בקרבה מתעוררים לחיים. עכשיו יבקעו ראשוני הנבטים את הקרום הקשה, צובעים בירוק עז ומתפרץ וברעננות מופלאה את היער כולו. כילד הלך כאן לבדו, ובערבית רצוצה וצולעת של תלמיד כיתה ג' ניסה ללמוד מנשים בדואיות, בנות הכפר השכן, את תורתן – תורת הליקוט.
הן היו בשבילו לא רק "מגדיר מהלך", בהכירן כל קוץ וכל דרדר; בכוריאוגרפיה מושלמת, המותאמת למקצב פעימותיה של האדמה, הן היו מלקטות – מתכופפות אל האדמה, מרכינות את ראשן, וכל גופן נושא תפילה והודיה גדולה לארץ ולפרייה. בענווה היו נוטלות את שהציעה להן האדמה, במידה הנכונה ואפילו לא מעט יותר. את האספרג היו שוברות רק בשוליו למען יוכל לחדש צמיחתו. את עלי האזוב והמרווה הסירו בתנועת חליבה, בהשאירן ניצנים על הגבעול החשוף. את הגרגיר החריף, העולה מן הנחל, חתכו בבסיסו והותירו את שורשיו נעוצים בקרקעית. זו הייתה תורתן: תנועה מעודנת, קשובת טבע, ספוגה בתודעת השפע של גן העדן שאותו טיפחו בבואן אליו. תורה שיש בה חן, קסם וזכר לימים רחוקים שבהם בניה ובנותיה של האדמה הטובה רחשו כבוד לאמם.
וירקות הבר שליקטו נשאו עמם מהאדמה אל החך – את טעמיה של האדמה המקומית. את שורשי הבר של הגדילן, החוח וגזר הבר שילבו בתבשילי קדרה עשירים, המתבשלים זמן רב בחום נמוך. מעלי הבר של הסלק, העולש, החרחבינה, החומעה ורבים אחרים התקינו סלטים טריים, או היו מכינות מהם תבשילי עלים פשוטים המבוססים על העלים עצמם, בשילוב בצל שטוגן קודם לכן בשמן זית טרי וטוב. נצריו של אספרג החורש היו נאכלים בשלמותם, טריים או חלוטים קלות, ואת שלל פרחי הבר הטריים שילבו בסלטים אך גם במנות אחרונות. בנענע המשובלת, החריפה, שאספו מן הנחל הקרוב, הן היו מתבלות את בשר הטלה שטחנו לקציצות, ואת המליסה הרפואית לגמו בחליטה כשביקשו מנוחה לנפשן.
מבשלים עם מה שליקטנו:
סלט חובזה וירקות
עוגת חובזה ממולאת
פילה סלמון מאודה בקרם חמציצים
בא החורף – והיער שב והפך לשוק ירקות ססגוני המציע ממרכולתו: שפע ומגוון עצומים של עשבי שדה למאכל, על שלל טעמיהם הנפלאים, צומחים כעת בכל פינה. יותר מ־400 מינים של צמחי בר למאכל ולמרפא מאכלסים את הנוף המקומי. כפרקטיקה הליקוט מאפשר גישה לחומרי גלם טריים ורעננים, שמקורם בצמחיית הבר הארץ ישראלית; כפילוסופיה הפרקטיקה הזאת מחייבת גם חיבור עמוק ושורשי לאדמה. כאשר מרכיבי הבסיס של מזוננו נמצאים סביבנו ואפשר להשיגם בקלות, אנו אוכלים בריא יותר, מקומי יותר, וחושפים את החך לחגיגת טעמים מרגשת ולזיכרונות הקמאיים העולים מן האדמה מדי חורף.
החגיגה החלה, צאו ללקט!